מוכנה לנסות - ready to try

פרק 54

היום עובר לאט. נגרר באיטיות מייסרת. עד הזמן שהפעמון מצלצל, אני מרגישה שאני מתחרפנת. אני לוקחת את התיק שלי כשאנחה שלא ידעתי שהחזקתי, משתחררת. סוף סוף היום הזה נגמר. הצלחתי להסיח את דעתי בעבודה המעטה שהייתה לי היום, אבל המחשבות שלי הגיעו למקומות שאני רוצה לשכוח. לבסוף, ג'ייק באמת לא הגיע. הוא כנראה מתחמק ממני.
אני יוצאת מהמשרד, ונתקלת בלירוי כשאני הולכת במסדרון ולא שמה לב.
"אני מצטערת." אני אומרת כשהתיק שלו נופל בגלל שנתקלתי בו, ומתכופפת כדי להרים אותו.
"זה בסדר." הוא אומר ומרים את התיק לפני שאני מספיקה, ומחייך.
"את בסדר? את נראית... חיוורת." החיוך שלו נעלם ומתחלף בדאגה.
למען האמת, אני בעצמי לא בטוחה. אני באמת מרגישה קצת חלשה. אולי בגלל שלא שתיתי היום ולא אכלתי דבר מלבד הפרוסות הבוקר.
"כן. אני פשוט קצת עייפה." אני שולחת לו חיוך עייף. אני באמת עייפה. אני רוצה לחזור לדירה ולישון. "למי אתה מחכה?" אני שואלת אותו כשהוא סורק את המסדרון, עיניו עוברות בין כל התלמידים.
"לאחרים. טוב, למעשה רק למייק וליאון." הוא אומר בזמן שהוא עדיין סורק את המסדרון, ואז מסובב את מבטו בחזרה אליי. "ליזי הלכה לפנינו, מליסה הלכה לאימא שלה, וניק התקדם לפנינו עם רות." הוא מחייך חיוך שובב כשהוא אומר את החלק האחרון.
"הלך עם רות?" אני שואלת.
הוא מהנהן. "כן. הוא רצה לפצות אותה על ההתנהגות שלו."
"למה באמת הוא התנהג אליה בצורה כזאת?" אני סקרנית.
לירוי מעביר את ידו בסנטרו ומשפשף כשהוא מהרהר. "אני מניח, שזה קשור לגירושים של ההורים שלו."
"גירושים?" אני שואלת מופתעת. "אז איך זה קשור להתנהגות שלו כלפיה?" אני מכווצת גבות. אני מבינה שזה כנראה מצב לא קל בשבילו, אבל למה שיוציא את זה על רות?
לירוי מקמט מעט את המצח. "אני לא בטוח. כנראה בגלל שהוא מקנא בה. מקנא שהיא ביחסים כל כך טובים עם המשפחה שלה. שההורים שלה ביחסים טובים. אבל לא הכל כמו שזה נראה..." הקמט במצח שלו מעמיק כשהוא מנסה להבין את הסיבה המדוייקת.
טוב, עכשיו אני מבולבלת. הראש שלי מתחיל להסתחרר שאני לא מייחסת לזה כל כך הרבה חשיבות כרגע.
"את בסדר?" הוא שואל במהירות כשאני מועדת קלות על רגליי, ומייצב אותי.
"כן. אני פשוט כל כך עייפה, שאני עוד שנייה נרדמת באמצע המסדרון. תצטרכו לגרור אותי כמו בול עץ." אני צוחקת מעט כשאני משפשפת את עיניי.
הוא מביט בי בדאגה לפני שגם צוחק. "כן, אה? זה לא משהו שתרצי." עיניו עוברות אותי וננעלות על משהו מאחוריי. "הנה אתם!" הוא לפתע צועק, מה שגורם לי לקפוץ מעט.
"מצטער." הוא אומר במהירות כשהבחין בתגובה שלי.
"זה בסדר."
"לאן נעלמת?" קולו של ליאון מדבר מאחוריי.
אני מסתובבת מעט, מחייכת למייק שמנופף אליי ונעמד לצד ליאון.
"אני נעלמתי? אני חיכיתי לכם כאן ולא הופעתם." לירוי מתלונן.
"על מה אתה מדבר אחי? חיכינו לך ליד השער." מייק מרים גבה.
"אמרתם שתחכו לי בחוץ." לירוי מכווץ גבות.
"אתה אמור להיות החכם מבנינו, אבל לפעמים הטמטום שלך מפתיע אותי." עיניו של ליאון מתרחבות והוא מניד בראשו כלא מאמין.
לירוי אוחז בראשו של ליאון ופורע את שיערו בזמן שליאון מנסה להשתחרר מאחיזתו.
מייק מניד בראשו ונאנח. אני צוחקת.
"אה, בדיוק נזכרתי," מייק מפנה את מבטו אליי. "מישהו מחכה לך מחוץ לשער. הוא ביקש שאני אקרא לך."
"באמת? מי?" אני מרימה גבות. מי כבר יכול לחכות לי מחוץ לשער?
"לא יודע. הוא רק אמר לי שהוא צריך לדבר איתך על משהו חשוב." מייק מושך בכתפיו. "בכל מקרה, אני חושב שכדאי שתלכי עכשיו. את לפחות לא צריכה להיות תקועה איתם." הוא צוחק כשליאון בועט ברגלו של לירוי והוא נופל על הרצפה. כמה מהתלמידים צוחקים, ולירוי מושך בחולצה של ליאון, מנסה להפיל גם אותו.
"בסדר. תודה לך שאמרת לי." אני מחייכת למייק. "ותהנו לכם. מתאבקים מקצועיים שכמוכם." אני צוחקת אל לירוי וליאון.
"אם תישארי, בהחלט נהנה. את תוכלי לראות את שרירי המתאבק שלי." ליאון קורץ לי, ונופל כשלירוי ניצל את ההזדמנות ומשך אותו.
אני מתחילה שוב לצחוק ויוצאת החוצה לעבר השער.
אני מרגישה את את רגליי ננטעות בקרקע, עוד שנייה מצמיחות שורשים, כשאני רואה את רון מחכה מחוץ לשער. מחכה בשבילי.
למה הוא מחכה לי, כאן? אני פשוט רוצה להצמיח זוג כנפיים ארורות ולעוף מכאן.
בתוך תוכי, גם אם אני רוצה לברוח עכשיו, אני יודעת שאני חייבת להתייצב מולו.
אני מתעלמת מהבנות שעוד שנייה מזילות ריר מלהסתכל עליו, ומתקרבת לכיוונו.
"הי," אני אומרת בגרון יבש.
"הי." הוא תוחב את ידיו בכיסים ומבטו הופך לרציני.
"מה?" אני נעה קלות במקום.
הוא כועס, או שנדמה לי?
"התעלמת מההודעה ששלחתי לך אתמול."
אוי, שיט.
"מצטערת. היו לי כל כך הרבה דברים על הראש, ששכחתי. אני מצטערת." אני מחייכת בהתנצלות, מקווה שזה יוריד אותו מהעניין.
למרות שאני לא משקרת, באמת שכחתי מזה עם כל מה שקרה אתמול.
"למה באת עד לכאן כדי לפגוש אותי? אנחנו גרים קומה אחת בנפרד." אני אומרת כשאנחנו מתחילים להתרחק מהמקום.
"את צודקת," הוא צוחק בעצבנות ומגרד מעט בראשו. "לא יודע... אני מניח שרציתי להיות איתך לבד. ואני יודע שאת לא גרה לבד."
טוב, לא גרה לבד זה נכון. אבל אני רוב הפעמים נמצאת לבד, שזה מרגיש באמת כאילו אני גרה לבד.
"רון, בקשר לתשובה..." אני מתחילה להגיד.
"אני יודע." הוא אומר כשהוא מוציא חפיסת סיגריות מהכיס, לוקח סיגריה ולוכד אותה בין שפתיו כשהוא מדליק אותה. הוא לוקח שאיפה ופולט סילון עשן לאוויר לפני שממשיך לדבר. "אני כבר יודע מה את רוצה להגיד."
"ואיך אתה יודע את זה בדיוק?" אני מזעיפה פנים. זה די מעצבן אותי שהוא אפילו לא נתן לי לסיים כמו שצריך.
"בואי נגיד, שאם היית רוצה אותי והתוצאה הייתה חיובית, לא היית מחכה ונותנת לי לחכות. ולא היית שוכחת."
הלב שלי קופץ לי לגרון. לעזאזל, למה הוא היה צריך להגיד תוצאה חיובית?!
"תביא לי גם אחת," אני נושפת ברוגז.
רון מביט בי ומושיט לי סיגריה כשהוא קולט.
"תודה." אני אומרת כשהדליק לי אותה ולוקחת שאיפה עמוקה.
אני יודעת שאסור לי לעשן למקרה שאני... לעזאזל, מותר לי ועוד איך, כי אין שום מצב שאני כן. הסיגריה מייבשת את הפה שלי עם כל שאיפה שאני לוקחת. אני מרגישה איך עוד שנייה הלשון שלי נדבקת לחך שלי.
עם זאת, הראש שלי מסתחרר יותר ויותר.
לעזאזל, היא חזקה. הריאות שלי עוד שנייה עולות באש. "איזה סוג אתה מעשן?" אני מסובבת את הסיגיריה בין אצבעותיי במטרה לראות את הסוג.
"נקסט אדום." הוא עונה תוך כדי פליטת עשן.
"זה מרגיש כמו פאקינג מלבורו אדום." אני מעוותת את פניי כשאני לוקחת שאיפה נוספת, מתגברת על תחושת הבערה בגרוני.
אני בדרך כלל מעשנת נקסט לייט, אבל גם אם זה אותו הסוג, הסוג החזק, זה מרגיש יותר חזק ממה שזה אמור להיות.
"מאיפה הפה הזה הגיע?" רון מחייך בשעשוע.
אני לא עונה, רק מושכת בכתפיי.
אנחנו ממשיכים ללכת ולפתע, הראש שלי כל כך מסתחרר, שאני מועדת ונשענת על חומת אבן קטנה לצד המדרכה. אני מנסה לייצב את עצמי מליפול.
"אנה," רון מכבה את הסיגריה על המדרכה, אוחז בי במהירות ועוזר לי להתייצב. "את בסדר?" הוא שואל במהירות.
אני גם משליכה את הסיגריה שלי ומכבה אותה, ומהנהנת לרון. הגרון שלי נהיה כל כך יבש ומעקצץ, שאני אפילו לא יכולה לדבר.
"אני לא חושב ככה. בואי, אני אחזיר אותך." הוא אוחז ביד אחת בכתפי וביד השנייה אוחז לי במותן, עוזר לי ללכת.
אנחנו לא עוברים כמה צעדים, והראש כל כך מסתחרר, שכל העולם מסתובב מתחת לרגליי. לא עוברות כמה שניות עד שהכל מתחיל להחשיך למול עיניי, והדבר האחרון שאני זוכרת, זה את קולו של רון קורא בשמי.