מוכנה לנסות - ready to try

פרק 65

נקודת המבט של אנה.

אני לא יכולה להפסיק לחייך בכל פעם שאני מעבירה את אצבעותיי על הטבעת, מרגישה את הקרירות והחמימות עוטפות את אצבעי. זאת בהחלט המתנה הכי טובה שקיבלתי אי פעם.
לא בגלל שהיא יקרה, אלא משום שזאת המתנה הראשונה שג'ייק נתן אי פעם למישהו, והמישהו הזה זאת אני.
אני קמה מהמיטה כשהחיוך עדיין מרוח על שפתיי.
אחרי שהמסיבה נגמרה, כולם חזרו. אני, מליסה, ליזי ורות חזרנו לדירה, אדם ואימא שלי נסעו הביתה, הבנים חזרו לבתים שלהם, וג'ייק נשאר בבית שלו. הוא התעקש לבוא לישון איתי אבל אני התעקשתי שהוא יישאר. עד כמה שרציתי להרגיש את המגע שלו, אני לא יכולה לגרש את מליסה מהחדר בכל פעם. וחוץ מזה, היום יום שישי. חגגנו את יום ההולדת שלי אתמול אחרי שתיים-עשרה, כך שגם אם אין לי עבודה היום, לכולם יש לימודים, ואני בטוחה שג'ייק היה מכבה את השעון שוב ומבריז. אני מרחמת עליהם. הם חגגו איתי עד שעה נורא מאוחרת ובכל זאת היו צריכים לקום מוקדם לבית הספר. אבל אני נורא שמחה ומאושרת שהם עשו זאת. אחרי שאבא שלי נפטר, זאת הפעם הראשונה שחגגתי יום הולדת כמו שצריך. הפעם הראשונה שהייתי שמחה ביום שבו נולדתי מאז מות אבי.
במהלך המסיבה, הבנים גילו שאני בהריון. מליסה, ליזי ורות כבר ידעו עוד מתחילת הביקור ומהצעקות של אימא שלי.
ראיתי את ההלם בפנים שלהם וחששתי ממה שיחשבו ויגידו, אבל הם התעשתו מהר מאוד והתחילו להריע כמו קהל שמריע על הבקעת גול במשחק כדורגל, ובירכו אותי. אני באמת אוהבת אותם. אני אוהבת להיות כאן ואני באמת לא רוצה לעזוב.
אני מתחילה ללכת לכיוון המטבח כדי לאכול ולהרגיע את המלחמה בבטן שלי. החלטתי לפנק את עצמי בפנקייקים. במהלך ההכנה הריח הטוב והמתוק חודר לנחיריי וגורם למלחמה בבטן שלי להפוך למלחמת העולם השלישית. כשאני מסיימת להכין אותם ומניחה את כולם בערימה מסודרת על הצלחת, אני לא יכולה לעצור את הבחילה שתוקפת אותי ורצה במהירות לשירותים כשפי מכוסה בידי.
אני רוכנת לעבר האסלה כשאני אוחזת ביד אחת את שיערי ומושכת אותו לאחור ומרוקנת את הקיבה הריקה ממילא שלי. אני מרגישה כאילו אני מקיאה את הנשמה שלי כשפרץ ההקאות לא מפסיק. אני משתעלת ויורקת כשלא נשאר לי יותר מה לרוקן. העיניים שלי דומעות, הריח הרע תקוע באף שלי והגרון שלי מעקצץ מהטעם המר. אני מתרוממת ומורידה את המים, שוטפת את פניי ומצחצחת שיניים.
אלה הולכים להיות תשעה חודשים לא קלים...
כשאני חוזרת למטבח, התיאבון כבר אבד. אני נאנחת ומחממת קומקום, מכינה לעצמי כוס קפה. אני יוצאת למרפסת ומתיישבת באחד הכיסאות, מדליקה לעצמי את הרעל שהתמכרתי אליו. אני יודעת שאסור לי לעשן, במיוחד עכשיו. אבל לא עישנתי מאז הפעם ההיא שרון בא לראות אותי בבית הספר.
רון... אני כבר לא יודעת מה לחשוב עליו. בתיכון הוא היה נחמד ואז הפך לאכזרי. כשפגשתי אותו פה בפעם הראשונה בפארק הוא היה אכזרי ואז הפף לנחמד. עכשיו, אני לא בטוחה אם הוא אכזרי אבל הוא אמר הרבה דברים קשים. דברים שאני לא יודעת איך להתמודד אם אראה אותו שוב. לא ראיתי אותו מאז שג'ייק הכה אותו אבל בסופו של דבר זה יקרה. אחרי הכל, הוא גר קומה מתחתיי.
אני לוקחת נשימה עמוקה כשהראש שלי מתחיל להסתחרר מהסיגריה. אני באמת חייבת להפסיק עם זה. אבל אחת לא תזיק.
רק אחת ואני מפסיקה...
אני לוגמת מהקפה, נשענת לאחור בכיסא ונותנת לרחש הגלים שמגיעים מהים להרגיע אותי. אני גרה כל כך קרוב אל הים ועם זאת הייתי בו רק פעם אחת. טוב, למעשה פעמיים אם מחשיבים את שבוע שעבר.
כשאני לקראת סיום הסיגיריה ובדיוק מתכוונת לכבות אותה, אני שומעת את דלת הדירה נפתחת ונסגרת במהירות.
"מה את חושבת שאת עושה?!" אני שומעת קול רועם מאחוריי. אני מסובבת את מבטי וקופאת לראות את ג'ייק מביט בי בזעם.
"אני... רק אממ..." אני מגמגמת. "מה אתה עושה כאן כל כך מוקדם? מה עם הלימודים?" אני משנה נושא בתקווה שהוא ישכח.
"ביקשתי לצאת מוקדם. ואל תחשבי שאת יכולה להתמחק מהשאלה שלי. תכבי את זה." הוא אומר בקשיחות.
אני עושה את מה שאמר ומכבה את הסיגריה במהירות במאפרה. "זאת רק אחת." אני ממלמלת. אני מבינה למה הוא כועס אבל אני גם ככה מתכוונת להפסיק עם זה.
ג'ייק מתחיל לצעוד לכיווני ומתיישב בכיסא לידי. "זאת רק אחת, עד ההבאה." קולו תקיף.
אני שבה להביט בו ורואה שהוא מביט בי במבט רציני עם לסת הדוקה.
"לא תהיה הבאה. אני מפסיקה עם זה." אני אומרת במהירות.
"כדאי מאוד. אם לא, אני..." קולו קשוח ומבטו לא פחות.
"אתה מה?" אני מתפתלת מעט תחת מבטו.
הוא ממשיך להביט בקשיחות אבל מבטו מתרכך והוא נאנח. "כלום. אני פשוט לא רוצה שתזיקי ל--"
"אני יודעת. אני לא." אני אומרת ברכות.
ג'ייק מהנהן ושולח לי חיוך מהיר. "דרך אגב, מה זה הריח הטוב הזה שהגיע מהמטבח?" הוא שואל.
"הכנתי פנקייקים אבל לא אכלתי אותם. אתה יכול לאכול אם אתה רוצה." אני אומרת ולוגמת שוב מהקפה.
"את יודעת, קפה גם לא טוב. ולמה לא אכלת אותם?" הוא מרים גבות.
"איך ידעת שאני שותה קפה? ולא כדאי לך לדעת למה, זה יהרוס לך את התיאבון." אני מצחקקת.
"אני מכיר אותך, אז אני יודע שאת מכורה לקפה. ושום דבר לא יהרוס לי את התיאבון. במיוחד כשאת זאת שמעוררת אותו." הוא מרים גבה שובבה וצוחק.
הבטן שלי מתחילה להתהפך- לא מהסוג הרע, ואני מרגישה אותה מפרפרת מהמילים שלו. הוא גם אמר שהוא מכיר אותי, וגם שאני מעוררת את התיאבון שלו... ואני מניחה שהוא לא התכוון לתיאבון של אוכל.
"את זוכרת את ההצעה שלי?" הוא שואל.
"הצעה?" אני מקמרת גבה.
"על כך שאני אלקק ממך שוקולד וקצפת." הוא צוחק צחוק עמוק כשהוא רואה את הסומק על לחיי.
לעזאזל, בקצב הזה אני ארצה לטרוף אותו.
אני מגלגלת עיניים. "מה אתה ילד?" אני מקרבת את הכוס לשפתיי. אני משתנקת ושופכת על עצמי מעט קפה כשהוא אומר, "את זוכרת מה קרה כשאמרת את זה בפעם האחרונה?" קולו עבה ועמוק.
הדופק שלי מתחיל להאיץ.
הו, אלוהים...
אני שומעת אותו מנסה להחניק צחוק כשאני מנגבת את הקפה שנשפך עליי.
חתיכת ממזר...
"בכל אופן, למה לא אכלת? את צריכה לאכול." אני שומעת את הדאגה בקולו ורואה אותו מביט בי בהבעה דומה.
"הייתה לי בחילה והקאתי." אני אומרת.
"ועכשיו?" הוא שואל במבט בוחן.
"מה?"
"עכשיו יש לך בחילה?" הוא ממשיך לבחון אותי.
"לא. כבר אין." אני עונה.
הוא מחייך חיוך זחוח. "אם כך, אז תני לי להאכיל את הילדונת שלי." עיניי מתרחבות כשאני מביטה בו. החיוך שלו נעלם במהירות והוא מסיט מעט את מבטו ממני. "פאק. שניי מזדיינים בתחת מטומטמים. זה הכל בגללם." הוא ממלמל ומגרד בראשו.
"על מה אתה מדבר?" אני שואלת מבולבלת.
הוא שב להביט בי. "עזבי, לא משנה." הוא קם מהכיסא. "שנלך לאכול?" הוא שואל בחיוך.
אני מהנהנת וקמה מהכיסא, הולכת אחריו למטבח.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הפרק הזה קצת חסר תוכן, אבל אני מקווה שאהבתן ;)