מוכנה לנסות - ready to try

פרק 6

Edited:

אחרי כמה שעות של ישיבה במרפסת, הבנים היו צריכים ללכת. בזמן שכולם כבר יצאו מהדלת, מייק השתהה מעט, לחש משהו באוזנה של מליסה, אמר משהו על דייט ואז, "נתראה בערב, בייב." נשק לשפתיה, ולאחר מכן מליסה ניגשה לסגור אחריו את הדלת כשיצא.
כשמליסה מסתובבת לאחור לכיווני, היא נתקלת בהבעה המופתעת שלי.
"מה?" היא שואלת כשחיוך טיפשי נמרח על פניה, גורם לה להסמיק.
"כלום," אני מביטה לכיוון אחר ושורקת. עיניי עוברות שוב להביט בה. "אז... את ומייק?"
לחייה מאדימות כשהיא מהנהנת במבוכה, והחיוך הטיפשי נמרח עכשיו על פניי.
***
היום יום שישי וזה ערב עכשיו. אני מניחה שלכולם יש כבר תוכניות. לכולם, חוץ ממני.
ליזי הלכה עם אלינור לאיזושהי מסיבה. רות נסעה לבקר את משפחתה. ומליסה ומייק יצאו לדייט כפי שאמר לה. ואני, אני נשארתי לגמרי לבד בדירה.
הבטחתי לאימא שאבוא לבקר בשבתות, אבל רק אתמול עברתי כך שאני לא מתכוונת לעבור שוב את הנסיעה המתישה הזו.
אני קמה מהישיבה העצלה שלי בסלון והולכת למטבח. אני פותחת את המקרר, מוציאה מיץ תפוזים וניגשת לאחד הארונות להוציא את אחת הכוסות שאני ואימא קנינו ומוזגת לתוכה מהמיץ. אני נשענת לעבר השיש ולוגמת מהמיץ, כשלפתע אני שומעת את דלת הדירה נפתחת ונסגרת. אני שותה את המיץ במהירות ומסיימת אותו, מתכוונת לגשת ולראות מי זה.
אני מקווה שזאת מליסה. אם כי, עדיין מוקדם עבורה לחזור מהדייט. בפניה מהיציאה של המטבח אני נתקלת בחזה שטוח וחזק. אני מרימה את ראשי כדי לראות מי זה, ונשימתי נעתקת ממני למראה הבריכות הירוקות והעמוקות של ג'ייק.
אני ממהרת לקחת צעד לאחור. "מה אתה עושה כאן?"
ג'ייק מתעלם מהשאלה שלי כשהוא עוקף אותי וניגש לפתוח את המקרר, מוציא משם צנצנת חמאת בוטנים.
"ליזי לא כאן, אם בשביל זה באת." אני אומרת בכעס. איך הוא מעז להתעלם ממני?
הוא מתיישב על כיסא גבוהה ליד אי השיש ופותח את הצנצנת. "אני יודע. לא באתי בשבילה."
"אז בשביל מה באת?" אני משלבת את ידיי ומתקרבת מעט לכיוונו, עדיין שומרת על מרחק.
הוא מרים את עיניו מהצנצנת אליי. "בשביל זה," הוא טובל את אצבעו בחמאת הבוטנים ומכניס לפיו, מוצץ בקולניות.
עד כמה שאני אוהבת חמאת בוטנים, זה די דוחה לראות מישהו אוכל את זה ככה. אבל, משהו בדרך ששפתיו ננעלות סביב האצבע שלו, גורם לגוף שלי לעקצץ.
אני מתנערת מעט. "באת עד לכאן בשביל חמאת בוטנים?" אני פולטת מופתעת ומבולבלת.
"אה-הא," הוא מהמהם מבעד האצבע שלו.
הוא נראה כמו ילד בדרך שבה הוא אוכל, וזה גורם לי לצחוק.
"מה מצחיק?" הוא חושף חיוך וגומות עמוקות כשהוא מביט בי, גורם לי להפסיק לצחוק באחת. אני מרגישה את הלב שלי מחסיר ומדלג פעימה. אין מצב! הוא חייך עכשיו? ואלוהים, החיוך שלו כל כך מושלם. רגע, זה לא הזמן לחשוב על זה.
"מה?" הוא שוב טובל את האצבע בצנצנת, לא מוריד את עיניו ממני.
"כלום. אתה פשוט מתנהג מוזר." אני אומרת ובוחנת אותו במבטי.
ג'ייק מושך בכתפו. "זה לא מוזר. בדרך כלל הייתי כזה. את זו שגרמה לי לאבד את זה אתמול."
מה? אני זו שגרמה לו לאבד את זה?
"למה אתה מתכוון?"
הוא נעצר עם האצבע שלו בחצי הדרך לפה ומביט בי. "את רוצה לדעת?"
אני מגלגלת את עיניי. "אם לא הייתי רוצה אז לא הייתי שואלת."
"חבל, כי אני לא מתכוון לענות לך." הוא מקניט ומתגרה.
אני נאנחת. אין לי כוח למשחקים שלו עכשיו. 
האצבע שלו מרחפת מעל שפתיו לפני שהוא מכניס אותה לפיו. האופן שבו הוא עושה את זה, מגרה כל כך.
על מה, לכל הרוחות, אני חושבת? אסור לי לתת לדבר כה פשוט להשפיע עליי כך. אבל גם אם אני מכריחה את עצמי, אני פשוט לא יכולה להתנתק מהמראה הזה.
ג'ייק קולט שאני בוהה בו. "רוצה גם?" הוא מושיט לכיווני את הצנצנת.
הוא ללא ספק מתנהג מוזר. אבל יכול להיות שאני בסך הכל לא הכרתי אותו כמו שצריך?
כך או כך, עכשיו באמת מתחשק לי לטעום מחמאת הבוטנים, אז אני מסכימה ומתקרבת לקחת את הצנצנת. אך כשאני מתכוונת לקחת אותה, ג'ייק מושך בחזרה.
"מה אתה עושה?" אני מקמטת את המצח.
"כלום," הוא מושך בכתפיו ומושיט את הצנצנת שוב אליי. כשאני מנסה לקחת אותה שוב, הוא שוב מושך בחזרה אליו. נמאס לי.
"טוב, אין לי כוח למשחקים הילדותיים שלך." אני משלבת את ידיי בכעס.
ג'ייק מרים גבה. "הם לא ילדותיים."
"כן. הם כן." אני אומרת בעצבים.
"לא. הם לא." הוא מתעקש.
"הם כן. וגם אתה!" אני מרימה את קולי.
"מה הבעיה שלך?" ג'ייק מניח את הצנצנת בצד ומצמצם לעברי את עיניו.
"אתה! אתה חושב שאם תבוא לפה, תהיה נחמד פתאום ותציע לי חמאת בוטנים אני אסלח לך?" עכשיו אני ממש כועסת.
"אני לא-" אני קוטעת אותו בגסות.
"אני לא מאמינה שנתתי לפרחח כמוך להשפיל אותי." אני מתחילה לצעוד הלוך ושוב במקום, ידיי מתנופפות באויר.
"פרחח?" הוא שואל כלא מבין.
אני נעצרת להביט בו, רואה שהוא מקמט את מצחו בבלבול.
"כן. פרחח בגלל שאתה צעיר ממני בשנתיים." יש לעג בקולי. לעג בעיקר על עצמי.
"שנתיים? רגע, את בת תשע-עשרה?" הקמט במצחו מעמיק.
"בדיוק. אני לא מאמינה שבכיתי בגלל  ילד בן שבע-עשרה." המשפט הזה יצא כמו התגרות.
לסתו של ג'ייק מתהדקת בכוח ועיניו מצטמצמות ומאפילות. זה די מלחיץ אותי לראות אותו כך. ג'ייק אוחז בצנצנת, טובל בה שוב את אצבעו ומניח אותה בצד.
מה לעזאזל הוא עושה?
אני צועדת לאחור עד שאני נתקלת בגבי בקיר כשהוא חוצה את אי השיש ומתקדם לעברי. צועד באיטיות לכיוון שלי, כמו נמר שמחכה לזנק על הטרף שלו. אני מנסה לפנות במהירות לעבר היציאה אך כבר מאוחר מדי. ג'ייק חוסם לי את הדרך. אני מנסה להדוף אותו ממני אבל הוא אוחז בידו האחת בשתיי ידיי ומצמיד אותן לקיר מעל ראשי. הוא מביט בעיניי, ואני מרגישה את עיניו ששורפות אותי. העיניים שלו בהחלט מסוכנות. הן לא לוקחות שבויים.
ג'ייק מרכין מעט את ראשו אליי. "אז מה אם אני רק בן שבע-עשרה?" קולו עמוק וצרוד כשהוא לוחש לאוזני, מעביר בי זרמים. "תאמיני לי, אני יכול ללמד אותך הרבה דברים." נשימתו החמה עליי.
הוא זז מעט לאחור, מרים את ידו השנייה, האחת עם חמאת הבוטנים על אצבעו, ומתחיל למרוח עליי. מתחיל לשרטט קו מקו הלסת ובמורד צווארי, עד עצם הבריח שלי. כל קצות העצבים שלי מעקצצים ממגעו.
ג'ייק מושך בשיערי ומטה את ראשי הצידה, מאפשר לעצמו גישה ללקק את חמאת הבוטנים מעצם הבריח ועולה עם לשונו באיטיות מענה עד שמגיע לאוזני, מוצץ ונושך קלות את תנוך האוזן שלי בשיניו, גורם לי להתפתל תחתיו ולפלוט גניחה מפי. אני מרגישה אותו מגחך כנגד עורי. הוא מצמיד את רגלו בין ירכיי ודוחף את מותניו אליי. אני מרגישה פעימה מענגת ומענה בין רגליי.
"מרגיש טוב, נכון?" הוא חושק את שיניו, מנסה לשמור על שליטה עצמית.
אני לא מצליחה לדבר. נראה שנאבד לי הקול, חוץ מההתנשפויות חסרות הנשימה שלי.
הוא מרסק את שפתיו על שלי ומנשק אותי חזק וללא רחמים. מכניס בכוח את לשונו לפי. הלשונות שלנו מסתובבות בתיאום מושלם. אני מרגישה את חמאת הבוטנים על לשונו ומתנענגת על הטעם. הוא טורף את הפה שלי עם שלו.
אני מתנתקת ממנו כדי להסדיר את נשימתי, אך הוא מנצל את ההזדמנות שבה פי פתוח כשאני מתנשפת ומחליק בחזרה את לשונו לתוך הפה שלי. הוא טועם וחוקר אותי.
ג'ייק מניח את ידו מאחורי הירך שלי וכורך את רגלי סביב מותניו. "אני הולך לשחרר לך את הידיים. תחזיקי בי חזק." הוא מתנשף מהנשיקה ומשחרר את ידיי כמו שאמר. הוא תופס ברגל השנייה שלי ומרים אותי. אני אוחזת חזק בכתפיו הרחבות.
ידו נכנסת תחת הגופיה שלי, מלטפת את עורי למטה ולמעלה. הוא מצמיד את מותניו עוד יותר אליי. אני יכולה להרגיש את הזיקפה שלו מבעד לג'ינס השחורים שמנסה להתפרץ החוצה. הוא מחכך את גופו הרזה והחטוב בין רגליי והפעימות הולכות ומתגברות כשגניחה נוספת נפלטת לה מפי.
"פאק, אנה," הוא לוחש לתוך הפה שלי, נושך עכשיו קלות את השפה התחתונה שלי, מעביר עליה את לשונו וממשיך לטרוף אותי עם הפה שלו.
ידיי מתאגרפות בתלתלי הנחושת הפרועים שלו, מושכות מעט ומפיקות ממנו צליל אנחה עמוקה. אני לפתע שוכחת עד כמה כעסתי עליו. אין שום היגיון כאן. רק תשוקה. אני מאבדת את עצמי לתשוקה שבין שנינו כרגע.
"אנה, חזרתי," אני שומעת את קולה של מליסה מתפרץ מהדלת הראשית.
אני מתנתקת ויורדת מג'ייק במהירות כשאני שומעת אותה מתקרבת.
"אנה, תקשיבי-" מליסה מפסיקה כשהיא מבחינה בי ובג'ייק, וכנראה גם במראה הפרוע שלנו. "פספסתי משהו מעניין?" היא שואלת במבט בוחן.
"לא, כלום," אני ממהרת להגיד. בזווית עיני אני רואה את ג'ייק שולח לי מבט מאשים, וזה גורם לי להרגיש לא נוח.
"בטוח?" מליסה מקמטת את המצח בחשדנות.
"כן. למה?" אני מנסה להיראות תמימה עד כמה שאפשר.
"סתם... כי אתם פשוט נראים כמו אחרי מזמוז ממש-ממש טוב!" מליסה מצביעה לעבר המפשעה של ג'ייק, איפה שרואים את הבליטה שלו בבירור, וחיוך ג'וקר נמרח לה על כל הפרצוף.
אני מרגישה את פניי מתלהטות ומאדימות כמו עגבניה. איזה בושות! אני פשוט רוצה לקבור את עצמי בזה הרגע.