מוכנה לנסות - ready to try

פרק 57

נקודת המבט של ג'ייק.

אני גונח כשאני קם מהמיטה ושואף אוויר בחדות כשאני אוחז בראשי, מנסה לעצור את הפעימות שמאיימות לפוצץ אותו לחתיכות.
אחרי השיחה עם מרינה עד שעה מאוחרת, עליתי לחדר שלי ונרדמתי כמו בול עץ.
"פאקינג בול עץ רקוב." אני מעוות את פניי בגועל כשהריח של האלכוהול שנשאר על בגדיי חודר לנחיריי.
אני מתקדם לעבר הארון, לא טורח להביט בבגדים לפני שאני לוקח אותם. גם ככה כמעט הכל אותו הדבר. החולצות, המכנסיים, התחתונים והגרביים, כמעט כולם שחורים. שחורים כמו החיים שלי.
מרינה כנראה הבינה שהייתי כל כך נסער, שהשאירה אותי לישון כמעט עד הלילה.
אני לא מאמין שבכיתי לפניה. בכיתי כמו ילד בן שבע. אני מרחם עלייה על כך שהייתה צריכה להרגיע אותי מהבכיינות של עצמי.
אבל עכשיו, אני מעריך אותה יותר על כך שהרגיעה וניחמה אותי. והיא גם נתנה לי עצה שאני מתכוון לקיים. אני מתכוון להישאר לצד אנה ולעבור את זה, ביחד.
פאק...
אני כנראה הולך להיות חרא של אבא. עם הפה המלוכלך שלי וההתנהגות המחפירה שלי, אבל עברתי מספיק בחיים כדי לא לתת לילד שלי לעבור את אותם הדברים.
סביר להניח שאני עדיין לא מוכן. לעזאזל, אפילו אלוהים יודע שאני לא מוכן. אבל באותה המידה שאני לא מוכן להיות אבא, אני לא מוכן לתת לילד הזה לסבול. לא לסבול מאבא שלא יודע מה זה אבא. לא לסבול מכך שלא תהיה לו ההזדמנות להכיר את אבא שלו.
"אבא, הא?" אני מלגלג לעצמי.
לעזאזל עם כל זה. אני הולך להיות אבא יותר משהיה לי!
אני יוצא מהחדר החשוך, כמו כל דבר בחיים שלי והולך לשטוף מעצמי את הריקבון שלי.
אחרי שסיימתי להתקלח, אני יורד במדרגות כדי לחטוף משהו לאכול. סביר להניח שזה לא מהלך חכם לעשות בגלל הבחילה שתוקפת אותי, אבל הבטן שלי פאקינג מנסה לפתח איתי שפה.
כשאני יורד במדרגות, אני רואה שהאור במטבח דלוק.
אני נכנס למטבח ורואה את מרינה מדברת עם הזקן, שיושב ליד אי השיש ואוכל. אני יודע שהוא לא זקן. הוא רק בן שלושים ושבע, אבל הוא מבוגר ממני בעשרים שנה, אז בשבילי הוא זקן. חוץ מזה, אין סיכוי שאקרא לו אבא. לא בחיים האלה.
"אתה לא עובד?" אני שואל כשאני חולף על פניו ופותח את המקרר, לא מתעניין בכלל מהתשובה שלו.
"נשארתי שעות נוספות, כך שעבדתי מספיק גם בשביל הלילה."
"הו, כמה נהדר." אני מגלגל עיניים מול המקרר כשאני מתחיל לחטט בו.
אחרי חיפוש קצר, מצאתי את מה שרציתי. את המאכל הכי אהוב עליי. חמאת בוטנים.
אני נשבע שאם היו שואלים אותי מה הייתי לוקח איתי לאי בודד, הייתי עונה חמאת בוטנים.
זה הדבר היחיד שנותן טעם לחיים חסרי הטעם שלי. אני סוגר את המקרר עם הרגל בזמן שאני פותח את הצנצנת, טובל את האצבע שלי בתוכה ומכניס לפה, מוצץ בקול.
"אתה מוכן לאכול כמו בנאדם?" הזקן מעיר כשהוא חותך את האוכל בסכין ומזלג, חושב שהוא איזה פאקינג ג'נטלמן. "יש עוד אנשים שאוכלים מזה ולא רוצים שתטבול בפנים את האצבעות שלך, שאפילו האל לא יודע איפה הן היו."
"ג'ייסון!" מרינה מרימה את קולה.
"לא, זה בסדר. תני לו להגיד מה שהוא רוצה. אחרי הכל הוא לא אמר לי דבר במשך שנים. ואם האל רוצה לדעת איפה האצבעות שלי היו, מה שבטוח לא בתוך התחת המתנשא והעשיר שלך, זקן." אני יורק את המילים.
מרינה מביטה בי בהלם. אני יודע שאני צריך לפחות להתנהג כמו שצריך לידה, אחרי אתמול. אבל אני לא שולט בעצמי.
אני מרגיש כמו הר געש מתפרץ בכל פעם שאני רואה אותו.
"התחת שלי מתנשא ועשיר כי עבדתי קשה כל השנים האלו כדי לדאוג לך." הוא מנסה לשמור על איפוק.
"כדי לדאוג לי?" עכשיו אני באמת פאקינג הר געש מתפרץ. "אתה פאקינג ברחת למדינה אחרת, חיית חיים שמחים ומאושרים בזמן שהייתי תקוע בלונדון, במרחק אלפיי קילומטרים ממך. ומה שמצחיק בכל הסיפור הזה, זה שאתה אומר שעשית את זה כדי לדאוג לי כשאפילו לא ניסית ליצור איתי קשר. אפילו לא שלחת מתנות וברכות; לא שאני רוצה כאלה ממך, לימי ההולדת שלי. שום דבר. שנאת אותי והתעלמת מהקיום שלי. השארת אותי לסבול!" אני זורק את הצנצנת והיא פוגעת בקיר, מתנפצת ומשאירה גוש דוחה על הצבע הלבן.
אני אהיה אבא יותר טוב ממנו. יותר טוב ממה שהוא בחיים יהיה.
"על מה אתה מדבר?" הוא מטיח את הסכין והמזלג בצלחת ונעמד על רגליו, ידיו על השיש וראשו מורכן. הוא אפילו לא מעז להביט בי.
"זה מספיק, שניכם." מרינה מנסה להרגיע את המצב אבל נכשלת כליל.
"אני לא ניסיתי ליצור קשר? אני כל יום ניסיתי להתקשר. אני שלחתי כסף, מתנות וברכות בכל יום הולדת, בכל חג, בכל פעם ששמעתי מההורים של ליזי שעשית משהו שאפשר להתגאות בו. לא עבר יום שעבר מבלי שחשבתי עלייך או דאגתי לשלומך. אבל אתה הוא זה שלא רצה להיות איתי בקשר. אתה הוא זה ששונא אותי. לא אני!" הנעליים היוקרתיות שלו מתלכלכות כשהוא מכה בידו בשיש ומפיל עליהם את הצלחת שלו.
"על מה אתה מדבר?!" אני מושך את שיערי בידיי. "אתה הוא זה שלא רצה כל קשר איתי! אימ-- הזקנה אמרה לי שאתה לא רוצה אותי בחייך. שהרסתי לך אותם בכך שבכלל נולדתי!" אני צורח ומרגיש את הדם עולה לפניי מהזעם. אני משחרר את שיערי לפני שאגרום נזק רב לקרקפת שלי. "כל יום ויום בחיים המיוסרים שלי עברתי בלרצות לשמוע אותך, לראות אותך. רציתי אותך שתהיה לצידי. א-אבא." קולי רועד כשאני אומר את המילה האחת הזאת. המילה האחת הזאת, שברה כל חומה שבניתי כדי לחסום אותו. כשהחומה נשברת, הדמעות מתפרצות כמו מתוך סכר שבור.
מרינה מביטה בי המומה ממקום מושבה לפני אי השיש, והזקן מפנה אליי מבט לא פחות המום.
"רציתי שתהיה לצידי." קולי מרוסק ושבור, וראשי מורכן בתבוסה. אני מכסה את עיניי בידיי, בכוח מנגב את הדמעות הארורות.
יש שתיקה מחוררת אוזניים בחלל העצום המכונה מטבח, לפני שקולו של הזקן שובר אותה. "לא... לא היה לי מושג מכל זה. בכל פעם שהתקשרתי, אימא שלך אמרה שאתה לא רוצה שום דבר שקשור אליי. היא אמרה לי שאתה שונא אותי על כך שעזבתי, ושאתה אפילו לא רוצה לשמוע את הקול שלי. היא גם סירבה לתת לי להיפגש איתך. כל כך דאגתי לשלומך, שנאלצתי להתעדכן דרך הוריה של ליזי. וכל פעם שלחתי לך מכתבים אבל לא ענית עליהם. אבל מעולם לא הפסקתי לנסות. וכשנודע לי שאתה רוצה לגור איתי, כל כך שמחתי. חשבתי שאתה רוצה שנפצה על הזמן שאבד לנו. אבל מאז שבאת, אתה רק שונא אותי." קולו סדוק וחנוק.
אני מוריד את ידי ועיניי מתרחבות, רואה את הזקן משפשף את עיניו בידו, מנסה לעצור את הדמעות אבל נכשל.
"ג'ייסון," מרינה קמה מהכיסא, מחבקת אותו ומנגבת בידה כמה דמעות משלה.
אני לוקח כמה צעדים לאחור עד שאני נתקל עם הגב במקרר. אני נשען עליו. "הזונה הזאת..." אני צוחק צחוק צולע כשאני מבין הכל עכשיו.
לא רק שהיא גרמה לי לסבול כל השנים האלו, היא גם לקחה ממני את אבא שלי.
היא מנעה ממני את האפשרות שיהיה לי אבא.
"ג'ייק?" מרינה מקמטת את המצח שלה לעברי. אני רואה את הלחץ שלה מהצחוק המפחיד שלי.
הזונה הארורה הזאת... אני נשבע שהיא תצטער על כך שהביאה אותי לעולם הזה!
הנייד שלי מתחיל לצלצל בתוך הכיס שלי. אני כמעט מטיח גם אותו על הקיר, אבל עוצר כשאני רואה את השם של אנה מופיע על הצג. אני עונה במהירות.
"ג-ג'ייק? א-אני צריכה שתבוא לדירה. זה דחוף." אני שומע את הפאניקה בקולה, ושומע שהיא נסערת.
"אני מגיע." אני אומר כשאני מתחיל לרוץ לכיוון הדלת ומכניס את הנייד בחזרה לכיס כשניתקה.
"ג'ייק, חכה. לאן אתה הולך?" הזקן שואל לפני שאני מספיק לפתוח את הדלת.
אני מביט בו כמה רגעים. "יש מישהו שצריך אותי עכשיו." אני אומר כשאני מביט במרינה שנעמדת לצידו, מבינה למה אני מתכוון.
"אנחנו נבוא איתך." היא אומרת במהירות כשהיא מתקדמת ונעצרת ליד הדלת לידי.
"לא, אתם ממש לא." אני מסנן במהירות ומתכוון לפתוח את הדלת.
מרינה מניחה את ידה על ידי שמונחת על ידית הדלת ועוצרת אותי. "אם זה מה שאני חושבת, ואם זאת מי שאני חושבת. והדרך שבה ענית, אז אני לא נותנת לך להתמודד עם זה לבד. וגם לא אבא שלך." קולה תקיף אך עדין.
אני מפנה את מבטי לזקן שמביט בי מבולבל ומודאג, ושב להביט במרינה. "בסדר. למען האמת, לא יזיק לי טרמפ. ככה אני אגיע מהר יותר. בואו כבר או שאני משאיר אתכם מאחור." אני אומר כשאני פותח את הדלת והולך לעבר המכונית של הזקן, כשהם באים בעקבותיי.
אני מקווה שלא קרה לה כלום...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
סליחה על השעה המאוחרת.
אבל כן, שלושה פרקים ביום אחד!
מחר אני חוזרת לעבוד וזה פיצוי קטן על הזמן שלא יהיה לי לכתוב פרקים.
מקווה שאהבתן ;)