מוכנה לנסות - ready to try

פרק 41

"אני לא מאמין שהשארנו אותה שם לבד, זה היה אכזרי."
אני יושבת במושב הנוסע ובוהה דרך החלון, לא אומרת מילה ומרגישה את המילים שלו ננעצות בתוכי. אני יודעת שמה שאדם אמר זה נכון.
"תגידי משהו."
"מה אתה רוצה שאני אגיד? אני יודעת, אני יודעת שזה היה אכזרי מצידי, אבל לא ציפיתי שהיא תוותר כל כך מהר." אני אומרת במהירות, מרגישה צריבה בעיניים.
"מה ציפית שהיא תעשה? תגרור אותך מהשיערות ותכריח אותך להישאר?" אדם מתפרץ.
אני מסובבת אליו את מבטי, מביטה בו המומה ומבוהלת מעוצמת קולו.
אדם מפנה אליי מבט מהיר וחוזר להביט על הכביש. "מצטער, לא התכוונתי." הוא מטופף באצבעותיו על ההגה בעצבנות. "זה קשור אליו, נכון?" קולו שקט ורציני.
אני שבה להביט בחלון, שותקת. מה שאמר שוב נכון.
אני לא יודעת למה לכל הרוחות, אני נוסעת אליו. כנראה מהחשש, לא שהוא יפגע במליסה. אלא בעצמו.
ביום ההוא בבית הספר ראיתי אותו כל כך פגיע, שזה באמת גורם לי לחשוש.
אני ממשיכה לשתוק, בזווית העין אני רואה שאדם מביט בי כמה פעמים, אבל גם שותק.
"מתי מגיעים?" אני שוברת את השתיקה המעיקה.
"יש עוד זמן, רק יצאנו מהעיר."
"הפעלת את הווייז?" אני משנה נושא בתקווה שזה מה שישבור את השתיקה המעיקה שנוצרה שוב.
מליסה שלחה לי את הכתובת כמו שאמרה אבל עדיין אין לי מושג איפה זה.
"כן." אדם אומר, ושותק שוב.
"טוב," אני נאנחת ומשעינה את ראשי על החלון, מוותרת. כרגע שום דבר לא יעביר את ההרגשה המעיקה.
הזמן פשוט לא זז. אם הנסיעה בהלוך הרגישה שהיא עברה מהר, אז הנסיע בחזור מרגישה שהיא עוברת לאט. ממש לאט שזה מרגיש כאילו הזמן עצר מלכת.
אני עוצמת את עיניי, בתקווה שנגיע לשם כשאני אפקח אותן שוב.
"אנה, הגענו." אני שומעת את קולו של אדם שמנער אותי מהשינה ששקעתי בה.
אני נאנחת כשאני מרימה את ראשי מהחלון ומעסה את צווארי שנתפס בזמן הנסיעה ופוקחת את עיניי, מביטה בשמיים החשוכים בזמן שאדם מחנה את המכונית לפני בית גדול בעל שניי קומות.
"מה השעה?" אני שואלת בזמן שאני מביטה בבית. האורות בפנים דולקים והוא נראה מאוד שקט, אבל אני רק יכולה לדמיין מה קורה מאחורי הקירות האלו.
"קצת לפני תשע. את רוצה שאני אבוא איתך?"
"לא, זה בסדר." אני אומרת בזמן שאני משחררת את החגורה ופותחת את הדלת, יוצאת מהמכונית ורוכנת מעט כדי להביט באדם, "תודה שהסעת אותי, קוף. אני אפצה אותך על זה."
אדם מגלגל את עיניו ומחייך, "אריה," הוא מתקן, מה שגורם גם לי לגלגל את עיניי. "ואולי אני קצת כועס, אבל זה לא משהו שאת צריכה לפצות אותי עליו." הוא נאנח ומעביר את ידו בשיערו ומניח אותה בחזרה על ההגה.
"תודה." אני אומרת לפני שאני סוגרת את הדלת ומתקדמת לעבר הבית הגדול.
"אני אחכה לך כאן!" אדם קורא מאחוריי.
אני ממשיכה להתקדם דרך שביל הגישה אל הבית, עולה את שתי המדרגות הקטנות של הדק העשוי מעץ כהה ונעמדת לפני דלת גדולה שזהה לצבע של הדק, שומעת קולות רמים מסתננים מבעד לדלת כשאני מצלצלת בפעמון.
אני בוחנת את הבית בזמן שאני מחכה לתשובה. הוא מאוד גדול ובסגנון מיושן, לא מיושן מהסוג המתקלף והמתפורר, אלא מהסוג הבלתי רגיל שנותן תחושה של היסטוריה עשירה. הבית ממוקם על גבעת דשא קטנה ומוקף בעצים עם פירות שצומחים עליהם, וריח של לימונים ותפוזים מציף את נחיריי.
לא חשבתי שיש בתים כאלה באזור. זה כל כך יפה.
אני מצלצלת שוב בפעמון ומחכה כמה שניות נוספות לפני שהדלת נפתחת בתנופה ואני רואה את מליסה בפתח, "אנה, הגעת! חשבתי שכבר לא תגיעי." היא אומרת בזמן שהיא מושכת אותי אל תוך הבית.
"מה קרה?" אני שואלת כשמליסה מובילה אותי במסדרון הכניסה לעבר חדר המגורים.
"הלוואי והייתי יודעת. הוא לגמרי התחרפן. ג'ייסון כבר לא יודע מה לעשות איתו." היא אומרת בזמן שהיא מובילה אותי בצעדים מהירים.
כשאנחנו נכנסות לחדר המגורים, אני לא יכולה לעצור את ההלם בתוכי.
המקום הוא לגמרי בלגן אחד גדול. צלחות יקרות מחרסינה מרוסקות על הרצפה, ארון עם דלתות זכוכית מנופצות ופסלים קטנים ועוד כמה דברים שבורים על הרצפה לצד הצלחות. זה נראה כאילו בולדוזר בא והחריב את המקום.
"אני לא רוצה אותה כאן!" ג'ייק צועק לעבר אבא שלו ומחזיק בידו בקבוק זכוכית של משקה אלכוהולי כלשהו.
"אמרתי, מספיק!" ג'ייסון מרים את קולו ומתקרב במהירות אל ג'ייק ומנסה לקחת את הבקבוק מידו, אבל הוא מושך יותר מדי חזק והבקבוק נופל ומתנפץ על הרצפה, משאיר שלולית ושברי זכוכית.
"תראה מה עשית, לא חבל על הוויסקי היקר שלך?" ג'ייק מעוות את שפתיו לחיוך. לפחות אני חושבת שזה אמור להיות חיוך.
ג'ייסון מביט עליו בזעם ומנסה להשתלט על עצמו.
אני עומדת לצד מליסה, ולא מצליחה לעכל את מה שהולך כאן.
"ג'ייסון, איפה אימא?" מליסה לפתע שואלת.
"במטבח." הוא אומר בקרירות וממשיך להביט על ג'ייק.
ג'ייק מסובב את מבטו לכיוון של מליסה ועיניו מתרחבות כשהוא מבחין בי עומדת לצידה.
"למה את כאן?" הוא כמעט צועק עליי.
ג'ייסון גם מסתובב לכיוון שלנו ומביט בי מופתע לרגע, ואז נבוך.
"אני קראתי לה." מליסה אומרת בקול.
"למה עשית את זה?" הוא צועק עליה.
"כי אתה אידיוט, ומישהו צריך להחדיר אליך היגיון!" מליסה צועקת בחזרה.
"אף אחד לא יכול להחדיר אליי כלום. אם כבר, אז אני יכול להחדיר,"
המילים שלו מעבירות בי רעד קל, לא בטוחה אם מהסוג הטוב או הרע.
"יש לך שריטה עמוקה." מליסה מסננת.
"לא רק לי," הוא יורה מבט לאבא שלו.
"מליסה, לכי למרינה ותגידי לה שאנחנו הולכים. אני סיימתי לנסות לדבר איתו." ג'ייסון אומר בזמן שהוא מנגב מידו את הוויסקי שהשפריץ עליו.
"למה אתה עוזב את הבית שלך?" ג'ייק שואל בתמימות מזוייפת.
ג'ייסון חוזר להביט על ג'ייק, "זה גם הבית שלך. ואני לא עוזב, אני צריך להתרחק לפני שאומר משהו שאתחרט עליו." הוא אומר בהבעת פנים מאוכזבת.
"מליסה, לכי תקראי לה." הוא אומר כשהתקרב אלינו, מליסה עושה את מה שאמר ופונה ללכת. "את יכולה להצטרף אלינו," הוא מחייך אליי בהתנצלות.
אני שולחת מבט אחרון לג'ייק שמביט בזעם על אביו, לפני שאני הולכת בעקבותיו לעבר הדלת ורואה את מליסה ואת אימא שלה בדיוק יוצאות מהבית.
ברגע שג'ייסון עובר את הסף, אני נעצרת.
"אני מצטערת," אני מתחילה לדבר, הוא גם נעצר ומסתובב להביט בי מבולבל. "אני יכולה להישאר?" אני כמעט לוחשת ומרכינה מעט את ראשי.
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?"
אני שבה להביט בו ושותקת, מאשרת בדממה.
הוא מביט בי בדאגה לכמה שניות ואומר, "אני מבין. אני מקווה שתצליחי לדבר איתו."
"גם אני." אני ממלמלת לעצמי.
אני שומעת את אדם צופר מהמכונית.
"מישהו מחכה לך? אם כן, אז את לא חייב--"
"זה אחי, תוכל לומר לו שהוא לא צריך לחכות לי ושהוא יכול לנסוע לדירה?" אני שואלת, נבוכה על כך שקטעתי אותו ומהבקשה שלי.
"את יכולה לסמוך עליי." הוא אומר בחיוך קטן.
"תודה." אני מחייכת מעט בחזרה אליו לפני שהוא יוצא וסוגר אחריו את הדלת.
"לא היית צריכה לבוא, היית צריכה להישאר עם המשפחה שלך." ג'ייק אומר כשאני נכנסת בחזרה לחדר המגורים ומתיישב על הספה עם הגב אליי.
אני יודעת את זה, אבל בכל זאת אני כאן.
אני מפלסת את דרכי בזהירות בין שברי הזכוכית ועוקפת את הספה עד שאני נעמדת לפניו, מניחה את ידיי על מותניי ומביטה בו בכעס.
הוא מרים את מבטו אליי ועיניו ננעלות בשלי, "מה?" הוא פולט בחוסר סבלנות.
אני ממשיכה להביט בעיניו ורואה את האדמומיות הקלה בהן, כנראה בגלל השפעת הוויסקי.
"מה העניין?" הוא שואל בקול נרגז.
אני נאנחת בתסכול כשאני מורידה את ידיי ממותניי ומתיישבת בהפגנתיות על הספה לצידו, "לא יודעת, תגיד לי אתה." קולי לא פחות נרגז משלו.
"אל תתחילי," הוא מזהיר.
"לא, אתה תתחיל. תתחיל כבר לספר לי מה לעזאזל עובר עליך בזמן האחרון."
"זה לא--"
"שלא תעז לומר את זה שוב. נמאס לי כבר, נמאס לי שאתה מטלטל את עולמי ומתייחס אליי בצורה נוראית. מה עשיתי שמגיע לי יחס כזה? לעזאזל, השארתי את אימא שלי לבד בקבר של אבא שלי בגללך, בגלל שדאגתי שקרה לך משהו, דאגתי שתפגע בעצמך. אז אני חושבת שיש לי את הזכות לדעת!" אני צועקת ובוכה באותו הזמן.
הוא מביט בי בהלם, "את השארת את אימא שלך איפה?" הוא חצי לוחש כלא מאמין.
"תתחיל לדבר, וויילד." אני פוקדת, מביטה בו בעיניים דומעות.
הוא משעין את מרפקיו על ברכיו וקובר את פניו בידיו. "א-אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל." הוא משפשף את עיניו בעייפות.
"תתחיל מההתחלה."
הוא חוזר להביט בי, "טוב, אז הכל התחיל כשהזרע פגש את הביצית," הוא אומר בציניות. אני מגלגלת עיניים. "ככה פחות או יותר החיים הדפוקים שלי התחילו, זה כל מה שאת צריכה לדעת."
זה כל מה שהוא מתכוון לספר? הוא בטח צוחק עליי!
נמאס לי!
נמאס לי שהוא הפכפף ומתנהג כל פעם בצורה אחרת.
נמאס לי מהמזג שלו.
נמאס לי שהוא חושב שהוא יכול לעשות בי מה שהוא רוצה ואז להיעלם בפתאומיות.
נמאס לי שהוא מתייחס אליי ככה, כמו מישהי שהוא רק משתמש בה בעת הצורך.
נמאס לי ממנו!
"לאן את הולכת?" הוא שואל כשאני קמה מהספה.
"הביתה!"
"למה?" אלוהים, הוא כזה הפכפך!
לא מזמן הוא אמר שלא הייתי צריכה לבוא, ועכשיו הוא שואל למה אני עוזבת? הוא פשוט מחרפן אותי!
"אם אתה לא מתכוון לדבר, אז אין טעם שאשאר." אני מתחילה לעקוף שוב את הספה במטרה לעזוב, אבל הוא תופס אותי בזרוע ועוצר אותי.
"א-את עוזבת?" קולו רועד והוא מביט בי מבוהל.
למה הוא מבוהל?
אני משתהה לכמה רגעים, "אני לא עוזבת הביתה. התכוונתי שאני חוזרת לדירה." אני אומרת כשהבנתי למה הוא התכוון.
"תישארי, בבקשה. אל תשאירי אותי לבד." הוא כמעט מתחנן.
המשפט הזה נשמע לי כל כך מוכר.
אני נוהמת על עצמי בתסכול בתוכי כשאני מתיישבת בחזרה לצידו. אני הפכפכה לא פחות ממנו.
"למה אתה לא רוצה לספר לי?" אני לוחשת ומביטה בו בהיסוס.
אני נותנת לשתיקה לחורר אותי כשהוא מחליק את ידו במורד זרועי ואוחז בכף ידי, משחיל את אצבעותיו בשלי ולא משחרר, כאילו שהוא מחפש עוגן באחיזה הקטנה הזאת.
"מצטער," הוא לוחש, "אני לא רוצה שתדעי איזה חיים דפוקים היו לי, אני בעצמי רוצה לשכוח." אני רואה הבזק של כאב בעיניו, שנדמה לי עכשיו שהן אדומות בגלל בכי ודמעות. ולא מהוויסקי.