מוכנה לנסות - ready to try

פרק 40

"תישארי, בבקשה. אל תשאירי אותי לבד." הוא לוחש באוזן שלי, שפתיו מרחפות על עורי.
הוא מרים את מבטו אליי, ואני רואה את  עיניו שנושאות הבעה של פחד וכאב.
אני חופנת את לחיו בידי. "למה?" אני רוצה לדעת למה הוא פוחד וכואב לו.
"אל תשאירי אותי לבד." קולו מתחנן.
אני מעבירה את אגודלי ומנגבת דמעה סוררת שזולגת במורד פניו.
"למה?" אני שוב שואלת. מרגישה את הדמעות מנסות לצאת מהעצב והכאב על כך שהוא נראה אומלל, ואני לא יודעת למה.
"אנה," הוא אומר את שמי, אבל מבעד שפתיו יוצא קולה של...
"אנה,"
אני מתעוררת מהניעור הקל על כתפי, פוקחת את עיניי ורואה את רות רוכנת לכיווני, מנערת אותי קלות בכתף ביד אחת וביד השנייה נשענת על ברכייה, תומכת במשקלה.
זה היה חלום?
"מצטערת שאני מעירה אותך, אבל הפלאפון שלך לא הפסיק לצלצל." היא משחררת בעדינות את כתפי ומביטה לכיוון הפלאפון שלי שנמצא בטעינה על שולחן הכתיבה הקטן.
"זה בסדר, תודה." אני אומרת כשאני משפשפת את עיניי המסונוורות מהשמש שמגיעה מהחלון.
שיט, רות נמצאת כאן, ואני עירומה במיטה עם...
אני מסובבת במהירות את ראשי לצד המיטה כדי למצוא אותה ריקה. הוא לא כאן.
"קרה משהו?"
אני מפנה בחזרה את מבטי אל רות, נתקלת בפניה המודאגות.
אני מחייכת מעט ומנידה קלות בראשי כשאני קמה לתנוחת ישיבה. רות פולטת השתנקות ומסיטה את מבטה ממני, נבוכה. אני מביטה בה מבולבלת לפני שאני מרכינה את ראשי, לא מבינה למה היא נבוכה. זה נכון שאני עירומה, אבל אני מכוסה בשמיכה הדקה כך שהיא לא רואה כלום. וחוץ מזה, שתינו בחורות, כך שהיא לא אמורה להרגיש מבוכה. אם כבר, אז אני אמורה להרגיש נבוכה.
כשאני ממשיכה לבחון את עצמי, אני רואה סימן סגול בהיר מציץ קצת מעל לשמיכה שמכסה את החזה שלי. למען האמת, לא רק אחד, אלא כמה.
שיט, אלה בטח סימני המציצה שג'ייק השאיר עליי. עכשיו אני מרגישה את המבוכה מתפשטת בתוכי.
"את יודעת איך זה, יתושים והכל." אני מצחקקת בעצבנות. מקווה שהיא תאמין לתירוץ הכי מטומטם שיכולתי להעלות בדעתי.
לעזאזל, היא בחיים לא תאמין. במיוחד כשאני עירומה במיטה, מכוסה בשמיכה דקה והבגדים שלי שוכבים זרוקים על הרצפה, כשהחולצה קרועה.
"כן, אני יודעת. הם אוהבים למצוץ הכל."
עיניי מתרחבות ורות מסיטה מעט את מבטה, כנראה לא קלטה שפלטה את זה.
"כן, אה?" אני מצחקקת.
רות מביטה בי מופתעת ומחייכת בהקלה לפני שהיא מצחקקת ביחד איתי.
"איפה מליסה?" אני שואלת.
"בבית של אימא שלה מאתמול."
"וליזי?"
רות מושכת בכתף באי וודאות ומעקלת את זווית פיה.
"הבנתי." אלוהים, כמה בנאדם יכול להיות בחוץ ולא לישון בבית שלו?
אנחנו מפנות את מבטינו באותו הזמן לכיוון הפלאפון שלי שמצלצל.
"אני חושבת שכדאי שתעני, הוא לא הפסיק לצלצל מאז הבוקר."
אני מושיטה את ידי לעבר השולחן, לוקחת את הפלאפון ומוציאה אותו מהמטען.
"אני הולכת לנוח בחדר." רות אומרת ופונה לעבר הדלת, אני מנופפת לה בידי לפני שהיא יוצאת ועונה לשיחה.
"אנה, למה לא ענית לי? התקשרתי מהבוקר, כל כך דאגתי." אני שומעת את קולה המודאג של אימא שלי.
"מצטערת." אני נאנחת בעייפות ומפהקת.
"רק עכשיו התעוררת? כבר אחרי אחת עשרה, חשבתי שכבר יצאת."
מה? אחרי אחת עשרה? זה לא טוב. בקצב הזה אני אגיע מאוחר אם אני לא אצא בקרוב.
"אני מצטערת. הכל כבר מוכן, אני רק צריכה להתלבש ולצאת." ואני רק צריכה להתקלח, לצחצח שיניים ולהתייבש לפני. אין מצב שאני אומרת לה את זה. היא רק תלחיץ את עצמה, ואותי.
"בסדר. אני אחכה בבית עד שתבואי."
"אוקיי." אני אומרת ומנתקת את השיחה.
אני מניחה את הפלאפון על המיטה ויוצאת ממנה במהירות, ניגשת לארון ומוציאה ממנו את כל הדברים הנחוצים למקלחת. עיניי מתרחבות כשאני מביטה על עצמי במראה שעל דלת הארון. יש סימן מציצה גדול על הצוואר שלי, אחד מעל לעצם הבריח שלי ושניים קצת מעל לחזה שלי, ואפילו אחד על השד עצמו. אני מעבירה את אצבעותיי על הסימנים. לעזאזל, הם ממש בולטים על עורי החיוור, איך אני אצליח להסתיר אותם?
כשאצבעותיי ממשיכות לרחף מעל לסימנים אני עדיין יכולה להרגיש את מגע שפתיו על עורי. לפתע הגוף שלי כואב. כואב כדי לגעת בו.
אני מתנערת מהמחשבה, ועוטפת את עצמי במגבת לפני שאני יוצאת מהחדר ופונה לכיוון המקלחת. אני פותחת את זרם המים, מורידה את המגבת ותולה אותה על המתלה, משחררת את הגומייה בשיערי ונעמדת מתחת לזרם החמים שמצליח לשטוף ממני מעט מדאגותיי. כשאני מסיימת לחפוף את שיערי ולשטוף את גופי, אני מצחצחת שיניים ועוטפת את עצמי במגבת לפני שאני יוצאת בחזרה לחדר.
אני מנגבת את גופי ומייבשת את שיערי במייבש שיער, לובשת סקיני כחול וחולצה שחורה ופשוטה ומשחילה את רגליי לתוך נעלי הבובה השחורות והשטוחות שלי.
אני מוציאה מייק-אפ מתיק האיפור שלי ומורחת על הסימנים בניסיון להסתיר אותם במקומות שהחולצה לא יכולה להסתיר. אני בוחנת אותם במראה, עדיין רואים אותם אבל הם יותר חלשים מקודם. עכשיו זה באמת נראה כמו עקיצות של יתושים. אני מצחקקת מעט כשאני נזכרת בתירוץ העלוב שלי.
אני מכניסה את הפלאפון לתוך התיק הקטן שלי ולוקחת את התיק עם הבגדים שהכנתי אתמול ויוצאת מהחדר.
אני נעצרת ליד הדלת של החדר ממול ודופקת קלות. "רות, אני נוסעת לכמה זמן." אני אומרת מבעד לדלת.
אני שומעת את רות אומרת 'בסדר.' ו-'נסיעה טובה.'
אני יוצאת מהדירה והולכת לכיוון התחנה. כשאני מגיעה אני נאנחת בעייפות ומתיישבת בספסל, מחכה לאוטובוס.
בזמן שאני מחכה אני מוציאה את הפלאפון מהתיק ומסמסת הודעה מהירה למליסה על כך שאני נוסעת לזמן מה ושלא תדאג לי, ומכניסה אותו בחזרה לתיק כשאני רואה את האוטובוס מתקרב ונעצר בתחנה. אני משלמת לנהג ומתיישבת בסוף האוטובוס, מוציאה שוב את הפלאפון ומחברת את האוזניות. אני אוהבת לשבת מאחור בנסיעות ולשמוע מוזיקה באוזניות. אני שמה את האוזניות, נשענת על החלון וצופה בנוף חולף במהירות כשהאוטובוס מתחיל לנסוע, מפעילה את הנגן ונותנת לקולו של אדם לוין ולמילים של השיר 'one more night' למלא את אוזניי.