"מה לעזאזל עובר עלייך?" מליסה שואלת כשהיא נגררת על ידי ג'ייק.
"ג'ייק, נדפק לך השכל!" ליזי נאבקת בזמן שג'ייק גורר גם אותה.
אני עוקבת בשקט ובזהירות אחריהם, תוהה מה לעזאזל הוא מתכוון לעשות.
"אני צריך ששתיכן תיעלמו לכמה זמן. מליסה לכי למייק. וליזי, לכי להציק לאלינור או משהו." ג'ייק אומר בטון רציני כשהוא פותח את הדלת הראשית ודוחף מעט את מליסה וליזי בעדינות בגב מעבר לסף הדלת.
"ג'ייק מה את מתכוון לעשו--" מליסה מנסה לדבר אבל ליזי קוטעת את דבריה לפני שהיא מסיימת.
"מה זאת אומרת להיעלם? זאת הדירה שלנו! אם אתה רוצה לדפוק את הבתולה, אז תמצא מקום אחר!" ליזי מתפרצת בכעס. אני עומדת בפינה מרוחקת ומביטה בה המומה. מה לעזאזל היא אמרה עכשיו, הפרוצה הזאת!
"ליזי, תסתמי את הפה שלך!" ג'ייק צועק עליה לפני שהוא טורק את הדלת ונועל אותה. אני מרגישה מרוצה מהתגובה שלו, אבל נחרדת מכך שעכשיו אנחנו לבד בדירה.
"ג'ייק, וויילד. תפתח את הדלת המזורגגת!" אני שומעת את הצעקות של ליזי ואת הדפיקות החזקות שלה על הדלת.
ג'ייק מתעלם ממנה עד שהיא נכנעת ומפסיקה ומסובב את מבטו אליי. שיט, הוא קלט אותי. "עכשיו..." הוא אומר כשהוא מתקרב אליי בצעדים גדולים ומהירים
מבלי לחשוב, אני לוקחת צעדים מהירים לאחור, עד שאני נתקלת בספה ונופלת עליה. ג'ייק נעמד לפניי, לוכד את ירכיי בין רגליו, ומביט למטה עליי. הוא לוכד אותי עכשיו לגמרי כשהוא משעין את ידיו משני צדדיי על משענת הספה, ורוכן מעט למטה אליי. "את מוכנה להסביר לי מה הבעיה שלך?" המבט שלו כל כך חודר, שאני מרגישה את עצמי נשאבת לתוך הצבע הירוק העמוק שחזר.
"אתה." אני אומרת כשאני מסיטה את פניי ממנו. מתחמקת מהעיניים הירוקות כמו אבני האמרלד.
ג'ייק אוחז בסנטרי ומסובב את פניי עד שמבטינו שוב מצטלבים, "מה זה אמור להביע?" הוא מביט בי בתהייה. "חשבתי שאהבת את--"
"אתה, וליזי." אני מוסיפה, מרגישה את הדם זורם לי לפנים על הווידוי הזה.
"ליזי? מה היא קשורה?" הוא מכווץ גבות בחוסר הבנה.
"הו, היא קשורה ועוד איך. היא סיפרה לי על הכיף שלכם אתמול בלילה." אלוהים, אני רוצה להפליק לעצמי, אני כנראה נשמעת ממש קנאית.
הוא מביט בי בבלבול כמה רגעים לפני שהוא צוחק, "בהחלט היה לנו כיף אתמול, זה היה לילה בלתי נשכח."
אני מרגישה את הדם עכשיו אוזל לי מהפנים. לילה בלתי נשכח?
"היית צריכה להיות שם, אני מתכוון, באמת. החלפנו לניק בין הוויטמינים שלו לכדורי השלשול, הבחור המסכן לא הפסיק לבלות את הלילה בשירותים. שלא נדבר על הרעש שיצא משם." הצחוק שלו מתגבר, מה שגורם לי לצחקק מעט. למרות שאני מרחמת קצת על ניק, ההרגשה המעיקה שהרגשתי עד עכשיו נעלמה עם מה שאמר כרגע.
"אתם ממש אכזריים." אני אומרת בזמן שאני מנסה להחניק את הצחוק שלי.
ג'ייק מושך כתפיים, "ככה זה כשאנחנו מסטולים מהתחת. אני וליזי תמיד היינו צוות מעולה במתיחות על אחרים." למרות הדקירה הקטנה שאני מרגישה כשהוא אומר את השם שלה, אני מתנשפת בהקלה.
הוא מפסיק לצחוק, "מה היא כבר אמרה לך?"
אני מסיטה את עיניי ממנו, בוהה בנקודה מרוחקת ולא ממש ממוקדת. "ל-לא הרבה, רק שעשיתם כיף כל הלילה, אבל היא לא פירטה. אז הנחתי ש..."
"את, מקנאה?" הוא שואל, ואני ממש יכולה לשמוע את החיוך היהיר שלו.
"לא." אני פולטת במהירות. עדיין בוהה בחלל. אני לא מקנאה. אני לא, נכון?
"אז למה כעסת?" למה כעסתי? זה די ברור, לא?
"כי אתה לא זוכר את מה שעשינו - עשית ליתר דיוק, מוקדם יותר היום. אני לא יודעת למה זה מכעיס אותי, אני בעצמי רוצה לשכוח, אבל זה פשוט ככה. אני לא שולטת בזה." אני מרגישה את הדמעות מתחילות לצאת. למען האמת, אני כן יודעת. הוא הראשון שנגע בי ככה, והוא הראשון שחוויתי איתו את זה. אז זה די מכעיס אותי שהוא אפילו לא זוכר.
הוא מסובב שוב את פניי אליו, מביט בי בזעם. "למה לעזאזל את רוצה לשכוח את זה? חשבתי שאהבת את איך שנגעתי בך היום, בהתחשב בעובדה שהתחננת לעוד."
"מה? אתה ז-זוכר?" הקול שלי רועד.
"בטח שאני זוכר, איך אני יכול לשכוח את הדרך שצעקת בתוך הפה שלי והתפרקת תחתיי."
"אבל אמרת שאתה לא זוכר, אמרת שהיית כל כך מסטול שאתה לא זוכר כלום." עכשיו אני ממש מבולבלת. הוא בעצמו אמר את זה.
פניו מתרככות כשהוא משחרר את סנטרי, מנגב את הדמעות שלי ונאנח. "חשבתי שהתכוונת למה שקרה לאחר מכן. אני פשוט התעוררתי במיטה של מליסה, בלי לדעת איך בכלל הגעתי לשם." הוא מתרומם מעליי ומתיישב לצידי על הספה. אני נשענת לאחור ותוהה מה אני אמורה להרגיש. אני אמורה להרגיש שמחה והקלה? או שאני אמורה להרגיש כעס ותסכול? אני פשוט לא יודעת.
"אז... איך בעצם הגעתי לשם?" ג'ייק מכווץ גבות בתהייה.
"איבדת את ההכרה וגררתי אותך על הרצפה מהרגליים עד למיטה." החלק של הגרירה היה די קל, אבל להניח אותו על המיטה, זה כבר היה החלק הקשה. אני באמת מקווה שזה לא יקרה שוב. עדיין כואב לי הסנטר מאיך שהתנגשתי בראשו.
ג'ייק מרים גבות מופתעות ועיניו נפערות בתדהמה, "מהרגלים? את? אלוהים, לאיזה מצב הגעתי." הוא מניד בראשו באי אמון. אני מצחקקת מהתגובה שלו.
אני צווחת וקופצת בהפתעה כשהוא צובט אותי במותן. אני מביטה בו במבט נוזף, אבל פניי מתרככות ברגע שאני רואה חיוך מתוק עם גומות חן עמוקות.
"זה ילמד אותך לא לצחוק עליי." הוא צוחק צחוק עמוק ומתגלגל כשאני צווחת שוב כשהוא צובט אותי עכשיו בירך. לעזאזל, עד כמה שאני רוצה לכעוס עליו בגלל זה, אני לא יכולה בגלל הצחוק המתוק הזה. הוא מלטף עכשיו בעדינות את הירך שלי ואצבעותיו מרחפות מעל המקום שצבט אותי בו, בעדינות מרגיעות את הכאב הקטן.
רואה את החיוך הזה ואת הגומות האלו, אני חושבת לעצמי; למה הוא לא יכול להיות תמיד ככה?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
טוב, אז הפרק קצת קצר, סליחה על זה. אבל מקווה שנהניתם לקרוא אותו :)
YOU ARE READING
מוכנה לנסות - ready to try
Romanceאנה בלום היא בחורה טובה שרוצה להפוך לעצמאית ולהצליח בחיים. היא עוברת לגור בדירה עם שותפות בעיר אחרת, הרחק מבית אימה. היא תכננה את הכל. למצוא עבודה טובה, חברים חדשים וכמובן אהבה. עד מהרה היא מגלה שלא הכל הולך כפי שהיא תכננה. השותפות שלה הן לא מה שהי...
