מוכנה לנסות - ready to try

פרק 34

"איזה צלצול מעצבן." אני רוטנת בקול צרוד משינה כשעיניי עדיין עצומות.
"אמ, זה השעון המעורר שלך." אני שומעת צחקוק קל.
אני פוקחת באי רצון את עיניי ומסובבת מעט את ראשי לכיוון הקול, רואה את רות יושבת על המיטה של מליסה.
אני נאנחת בעייפות כשאני קמה לתנוחת ישיבה, מכבה את השעון המעורר בפלאפון שלי ומניחה אותו על המיטה לצידי.
"מה את עושה כאן?" אני שואלת בזמן שאני משפשפת את עיניי ומסיטה את שיערי המבולגן מפניי.
"מצטערת, לא התכוונתי..." היא נעה באי נוחות במיטה של מליסה ומביטה לצדדים, נמנעת מקשר עין איתי.
"לא התכוונתי לזה כך, את יכולה להיכנס לכאן מתי שאת רוצה. מה שהתכוונתי אליו זה, למה את לא נחה בחדר שלך ושל ליזי בשעה כל כך מוקדמת?"
רות חוזרת להביט בי ומחייכת בהקלה חיוך קטן, אבל הוא נעלם במהירות.
"כשחזרתי אתמול ליזי עדיין הייתה נסערת, מליסה הציעה שאני אשן במיטה שלה והיא בשלי."
לעזאזל, אני מרחמת עליה. לא רק שהיא לא הייתה פה הרבה מאוד זמן וכשהיא חזרה ליזי התחילה לדבר שטויות, עכשיו היא גם לא יכולה לישון במיטה שלה בגללה.
עד כמה שאני מרחמת על רות, באותה המידה אני מרחמת על ליזי.
אתמול גיליתי עליה הרבה דברים, שלא חשבתי שמישהי כמוה מסוגלת להרגיש.
טוב, כמו שאומרים; אל תשפטו ספר לפי הכריכה שלו.
"אני מבינה..." אני אומרת כשאני מביטה בשעה בפלאפון. עכשיו 07:05.
"למה שמת שעון מעורר לשעה כל כך מוקדמת?" רות שואלת.
אני מרימה את עיניי מהמסך אליה, "יש לי היום סיור במקום שאני הולכת לעבוד בו." אני מרגישה שחיוך טיפשי נמרח לי על הפנים.
רות מחייכת בחזרה מהתגובה שלי.
"מצאת עבודה?" היא שואלת, ואני מהנהנת במהירות כשהחיוך עדיין מרוח לי על הפנים.
"אני שמחה בשבילך, בהצלחה." היא אומרת בכנות.
"תודה."

אחרי שדיברנו עוד קצת, רות חזרה לישון ואני יצאתי מהחדר כדי להכין כוס קפה ולעשן במרפסת.
רציתי לשאול אותה למה היא נעלמה לכל כך הרבה זמן, אבל זה לא ענייני, ואני לא רוצה להתערב בעניינים שלא שלי.
לעזאזל, יש לי עכשיו תסביכים בגללו!
אני נשענת לאחור בכיסא הנמוך במרפסת, לוקחת שאיפה מהסיגריה ופולטת סילון עשן לאוויר כשאני צופה בשמיים.
עד כמה שאני רוצה לשכוח אותו, אני פשוט לא מצליחה. וכל העניין עם רון לא מקל עליי בכלל.
אולי רון באמת יכול לעזור לי לשכוח אותו.
זה נכון שהוא התנצל, והוא שונה עכשיו, אבל זה קשה לחשוב על זה עם כל מה שקרה אז.
לא היינו זוג, אבל היינו ביחסים מאוד טובים. ועדיין, אני לא יודעת למה הוא עשה את זה, למה הוא שיקר והשפיל אותי מול כל הכיתה.
בכל אופן, יש לי שישה ימים לחשוב על זה.
לעזאזל, זה לא עוזר בכלל.

אחרי שסיימתי את הקפה והסיגריה הלכתי להתקלח ולהתארגן בחדר, השתדלתי להיות כמה שיותר בשקט כדי לא להעיר את רות.
אני נראית כמעט באותו הסגנון שהייתי בראיון העבודה, אם אפשר לקרוא לזה ראיון.
פניי מאופרות באיפור טבעי ועדין, ושיערי אסוף בצורה מסודרת, ממש כמו בראיון.
רק שבמקום שמלת עיפרון, אני לובשת חצאית עיפרון שחורה בגזרה גבוהה וחולצת כפתורים לבנה ודקה שהשוליים שלה מסודרים בתוך החצאית, ונועלת את העקבים השחורים.
התלבשתי די רשמי בשביל סיור בבית הספר, אבל אני רוצה להיראות ייצוגית ולהשאיר רושם טוב. אחרי הכל, אני לא אהיה תלמידה שם, אלא עובדת.
אני בוחנת את עצמי רגע אחד אחרון במראה שעל דלת הארון לפני שאני לוקחת את התיק השחור והקטן שלי ויוצאת מהחדר.
כשאני נכנסת למעלית אני בודקת את השעה. 09:06. עדיין מוקדם, קרן אמרה בסביבות עשר. אני מעדיפה להגיע לפני הזמן, אני גם אוהבת לקחת את הזמן שלי מבלי לדאוג שאני אאחר.
אני יוצאת מהמעלית ומהבניין, כשאני מתחילה לצעוד כמה צעדים לפתע הפלאפון שלי מתחיל לצלצל בתוך התיק.
אני עוצרת ומוציאה אותו, מביטה על השם שמופיע על הצג. רון.
"הלו." אני עונה.
"בשביל מה הרשמיות?"
"למה אתה מתכוון?" אני מקמטת את המצח מעט.
"הספרנית הארוטית חזרה למשמרת?" הוא שואל, ואני שומעת את החיוך בקולו.
"מה?"
"הבגדים שלך, זה ללא ספק נראה כאילו את הולכת לגרום למישהו התקף לב איתם."
"איך אתה יודע מה אני לובשת?" אני סורקת את האזור סביבי.
הוא מצחקק, הצחוק שלו נשמע יותר עמוק דרך הפלאפון. "תסתובבי ותסתכלי למעלה."
אני עושה את מה שאמר, ורואה אותו עומד במרפסת בקומה השנייה של הבניין.
הוא נשען עם יד אחת על מעקה הברזל, וביד השנייה מחזיק את הפלאפון שלו.
"אתה עוקב אחריי?" אני שואלת, מחייכת מעט.
"מצטער לאכזב אותך, זה מקרי לחלוטין." אני שוב שומעת את הצחוק העמוק שלו.
אני מגלגלת אליו עיניים למרות שאני לא בטוחה שראה זאת.
"לפחות אני לבושה." אני אומרת כשאני רואה שהוא לא לובש חולצה, רק מגבת מכסה את מותניו.
לפתע אני מרגישה את לחיי מאדימות.
"טושה." הוא מסמן בידו תנועה של ירייה וצוחק.
"אז, למה אתה עומד במרפסת חצי עירום?" אלוהים, אני לא מאמינה ששאלתי את זה!
אני מרגישה את הסומק שלי מתגבר.
"יצאתי עכשיו מהמקלחת. אני אוהב להתרענן במרפסת אחרי מקלחת טובה." הוא עונה.
"אז אתה אוהב להטריד את השכנים ואת עוברי האורח כל פעם אחרי מקלחת?"
"הי, אני עושה להם טובה בכך שהם רואים את הגוף האלוהי שלי." הוא אומר, ומהמרחק אני רואה שהוא מחייך.
אני שוב מגלגלת עיניים. "ממש טובה לאנושות." אני מצחקקת.
"אז... לאן את הולכת בלבוש הזה?"
"ל--" שיט! בקצב הזה אני באמת אאחר. "מצטערת, אני ממש חייבת ללכת." אני אומרת כשאני מסתובבת לאחור ומתחילה ללכת במהירות.
"את יכולה ללכת ולהסביר באותו הזמן."
"יש לי היום סיור בבית הספר." אני מסבירה.
"סיור? בשביל מה את צריכה סיור?" הוא שואל.
"אני הרי צריכה להכיר את המקום שאני אעבוד בו." אני אומרת מעט בהתרגשות.
"בשביל זה ארגנו סיור רק בשבילך?"
"למען האמת, זה בשביל כמה תלמידים חדשים שנרשמים היום, והציעו לי להצטרף."
"את תעשי סיור עם תלמידים בלבוש הזה? אני ממש מרחם על המסכנים." הוא שוב צוחק.
"אתה מוכן כבר להפסיק לדבר על הלבוש שלי?" אני מזעיפה פנים.
"מצטער. זה פשוט מטריף אותי." קולו הפך לרציני.
"למה?" אני בקושי מצליחה לדבר.
"כי אני לא רוצה שאחרים יראו אותך ככה."
אני לא מסוגלת לדבר עכשיו. לא ציפיתי שזה מה שיגיד.
יש שתיקה משני הצדדים לכמה רגעים עד שאני מגיעה ונעמדת לפני המבנה הגדול של בית הספר.
כשאני נכנסת למבנה רון שוב מתחיל לדבר,"את חושבת על מה שהצעתי לך?" הוא שואל, קולו עדיין רציני.
"בערך." אני עונה בקול שקט.
אני מגיעה לקצה המסדרון ופונה, ממשיכה ללכת עד שאני נעמדת מול דלת המזכירות.
"אני לא רוצה ללחוץ עלייך, אבל יש לך עוד שישה ימים לחשוב."
לעזאזל, זה מלחיץ ועוד איך.
"אני יודעת." אני אומרת כשאני שוכחת לדפוק על הדלת ופותחת אותה.
נשימתי נעתקת והפלאפון כמעט נופל מידי כשאני צועדת פנימה ועיניי נחות על הדמות שיושבת באחת הכורסאות מול שולחן הכתיבה של קרן.
מה ל...
אני בולעת רוק חזק כשהעיניים הירוקות שלא ראיתי זמן רב מסתובבות להביט בי, מתרחבות כשהן קולטות אותי.
אני שומעת את קולו של רון מהפלאפון, "מצטערת, מה אמרת?" אני שואלת ומסיטה את מבטי, מנסה להתעלם מהעיניים ששורפות אותי, אבל לא מצליחה.
"הכל בסדר? קרה משהו?" הוא שואל מודאג.
"אמ, כן הכל בסדר." אני אומרת ושותקת לרגע לפני שאני ממשיכה לדבר, "תקשיב, אני אחזור אליך יותר מאוחר."
"בסדר." רון אומר ומנתק את השיחה.
"איפה קרן?" אני שואלת כשאני מכניסה את הפלאפון לתיק, לא מביטה בו.
ג'ייק. לעזאזל, מה הוא עושה כאן?
לא ראיתי אותו קצת יותר משבועיים, לא ציפיתי לראות אותו כאן.
"לא יודע. כנראה עושה כמה שיחות." הוא אומר בקול העמוק שלו, ואני מרגישה שעיניו נעוצות בי.
לא שמעתי את הקול שלו הרבה זמן, זה גורם לי להרגיש מוזר.
"אני מבינה." אני אומרת כשאני מביטה לאחור וסורקת את המסדרון. "טוב, אני אחכה בחוץ עד שהיא תבוא." אני פונה אחורה, מתכוונת לצאת.
"מי זה היה?" הוא שואל מאחוריי.
"זה לא עניינך." אני עונה.
"איך הזרוע שלך?" הוא משנה את הנושא.
אני נעצרת, "בסדר." אני אומרת בקול חסר רגש.
אני שומעת אותו ממלמל, "אני מבין."
משום מה, אני לא מצליחה להזיז יותר את רגליי לכיוון היציאה.
"למה את מתחמקת ממני?" אני שומעת את החריקה של הכורסא כשהוא קם ממנה.
"לא רצית שאני אתקרב אלייך." הקול שלי חנוק.
"לא אמרתי את זה."
"אבל רמזת את זה בצורה מאוד ברורה." הלב שלי עוד שנייה קופץ החוצה מהחזה שלי כשאני שומעת את צעדיו מאחור, מתקרב אליי.
הוא אוחז לי בזרוע, כמו בכל פעם, ומסובב אותי אליו. הפעם הוא אוחז בי בעדינות, עדינות שלא תואמת לזעם ולאלימות שמשתקפים מעיניו.
"אל תלכי." הוא אומר בקול רציני, ונואש קצת.
אני מביטה לתוך עיניו, העיניים שלו שואבות אותי פנימה.
לעזאזל, יש לי הרגשה לא טובה.
אני כנראה שוב אפול באחת המלכודות שלו.