מוכנה לנסות - ready to try

פרק 4

Edited:

אני נשארת לשכב על הגב במיטה ובוהה חסרת תחושה בתקרה. משחזרת בראשי את כל מה שקרה כאן הרגע. נזכרת במילים שלו.
אני לא עושה לו את זה?  טוב, זה נכון שאני לא בדיוק מושכת. העיניים שלי די גדולות והעור שלי חיוור, והשיער שלי גם יותר מדי ארוך, שזה מפריע אפילו לי מדי פעם. אבל עדיין, זה פוגע לשמוע דבר שכזה.
אני מנערת את ראשי וצובטת קלות את לחיי. למה זה בכלל מזיז לי? זה לא מעניין אותי לדעת מה הוא חושב. אני לא מכירה אותו, חוץ מזה שהוא בחור שחצן וחצוף מאוד.
אני מתהפכת על הצד במיטה ומבחינה בנייד שלו שוכב לצידי. הוא כנראה שכח אותו. אני כנראה צריכה להחזיר לו אותו. אני תופסת אותו בידי וקמה מהמיטה במטרה להחזיר לו אותו, כשלפתע הוא מתחיל לרטוט ולצלצל בידי. אני מתבוננת על הצג ורואה את השם של המתקשר. כינוי די מוזר אם תשאלו אותי.
"מי נתן לך רשות לגעת בחפצים שלי?!" אני שומעת את קולו מתפרץ לחדר ומרימה במהירות את עיניי מהמסך אליו.
הוא מסתער לעברי בצעדים מהירים וחוטף את הנייד שלו מידי. היד שלי עפה הצידה מהעוצמה הפתאומית. הוא מביט אל המסך ולא עונה לשיחה.
"אתה לא מתכוון לענות?" אני פולטת מבלי לחשוב.
הבעתו הופכת לרצחנית למדי כשהוא מרים את עיניו אליי. "זה לא פאקינג עניינך! ומי בכלל נתן לך את הרשות לגעת?" הוא צועק, ואני מתכווצת מעט מעוצמת קולו.
"אני בסך הכל רציתי להחזיר לך אותו. וחוץ מזה, הוא היה על המיטה שלי, בחדר שלי!" אני צועקת עליו בחזרה.
לסתו מתהדקת ועיניו מצטמצמות עד לכדי פסים דקים. "החדר שלך?" הוא אומר בזהירות. הרגשה רעה לרגע חולפת בי.
מליסה לפתע מופיעה ונכנסת לחדר למשמע הצעקות. "מה קורה כאן?" היא שואלת כמעט בבהלה. מבטה עובר אליי, אז אל הבחור ושוב פעם אליי. "אז... אני רואה שפגשת כבר את ג'ייק." היא אומרת כנראה בניסיון להפיג את המתח שנוצר.
אז לבחור קוראים ג'ייק? שם שחצן לבחור שחצן.
כאילו קרא את מחשבותיי, אנחנו נועצים עיניים אחד בשנייה בדממה.
"הי, אנה, אולי תצטרפי אלינו?" מליסה שוברת את השתיקה.
"אני לא מוכן שהיא תשב איתנו," ג'ייק מתפרץ לדבריה, ואני מתכווצת ממבטו המאפיל.
"ג'ייק וויילד, מהיום זאת גם הדירה שלה. אתה לא תגיד כאן מה היא יכולה או לא יכולה לעשות פה. לא טוב לך, אתה מוזמן לעזוב!" מליסה משלבת את ידיה על החזה בהפגנתיות.
ג'ייק וויילד? זה כבר משהו מיוחד. יש שם יותר פלצני מזה?
ג'ייק משתהה לכמה רגעים ומביט במליסה כלא מאמין, ומתנשף בחוסר שביעות מופגן כשהיא ממשיכה לנזוף בו במבטה.
"שיהיה," המבטא הכבד שלו נשמע בבירור כשהוא מדבר באנגלית. הוא מעביר את ידו ופורע את שיערו המבולגן מעט, ממלמל קללה חרישית ויוצא מן החדר.
אני מביטה אל הכיוון שבו נעלמו עקבותיו, לפני שמליסה מדברת. "מצטערת על זה. קצת קשה איתו לפעמים, אבל הוא בחור טוב." היא מחייכת בהתנצלות.
עם זה שקשה איתו, אני מסכימה. אבל בחור טוב? אני לא חושבת!
"קדימה. בואי ואכיר לך את האחרים." מליסה מושכת בזרועי וגוררת אותי מחוץ לחדר לכיוון הסלון.
אנחנו יוצאות אל הסלון, רואה שכולם יושבים על הספות מסביב לשולחן הערוך ואוכלים מהכיבוד. ג'ייק יושב יושב על הספה צמוד לליזי, שנמרחת ונדבקת עליו כמו מסטיק בתחתית הנעל. אני מגלגלת את עיניי. כמה צפוי. השניים עם בעיות ההתנהגות, ביחד.
ג'ייק מבחין בי ובמליסה, מקרב את הכוס שמחזיק בידו לפיו ומצמצם את עיניו מבעד לכוס כשאנחנו מתקרבות. ליזי שולחת לי את המבט המתנשא הזה שלה שוב. מה שגורם לי לרצות לדפוק לה את הראש בקיר ולעצב לה מחדש את הפנים. בדרך כלל אני לא חושבת בצורה כזו על אנשים אחרים וזה מפתיע אותי. אבל כרגע, זה חזק ממני.
אחרי שהתקרבנו, מליסה עשתה לי היכרות עם האחרים, ועכשיו אני יודעת את כל השמות. לארבעת הבנים קוראים מייק, לירוי, ניק וליאון. לשתיי הבנות האחרות קוראים רות ואלינור. מתברר שרות היא השותפה השלישית. היא נראית כמו בחורה מאוד נחמדה, די ביישנית. עכשיו כשפגשתי אותה, אני באמת מרחמת עליה שהיא עם ליזי באותו החדר.
"אז... לכולם יש שמות כאלה?" אני שואלת כשאני ומליסה מתיישבות על הרצפה מול כולם.
"איזה כאלה?" שואל הבחור עם השיער השחור, הקצר והפרוע. אם אני זוכרת נכון, זה מייק.
"שמות פלצניים... כאלה." אני משיבה בצחקוק, ושומעת שהוא מגחך.
"פחות או יותר," הוא מחייך.
"ואיך קוראים לך?" שואל אותי הבחור עם השיער הבלונדיני, עיניים כחולות וחיוך שובב. ניק.
"אנה בלום." אני אומרת במבוכה קלה.
"אז את אומרת שלנו יש שמות פלצניים, כשלך בעצמך יש אחד כזה?" ג'ייק מעיר בארסיות מבעד כוסו. כולם שותקים, ואני נעה במקומי באי נוחות.
"אז על מה היו כל הצעקות?" שואל לפתע לירוי, ראשו זז מצד לצד כשהוא מביט בשנינו. לירוי הוא הבחור שיושב בין מייק וניק. יש לו שיער חום קצר, ומסודר בשונה מהאחרים, ועיניי שוקולד. אני חייבת להודות שהוא מושך מאוד.
לפני שאני מספיקה לפתוח את פי ולענות, ג'ייק מדבר. "העכברה ניסתה לחטט לי בפלאפון." תיעוב בפניו כשהוא מביט בי כאילו עשיתי את הדבר השפל ביותר שקיים.
זה לא נכון... לא חיטטתי. רק רציתי להחזיר לו אותו. וחוץ מזה, הוא זה ששכב על המיטה שלי, שבחדר שלי...
רציתי לומר את כל זה אך לא הצלחתי. תגובתו המשונה של לירוי הסיחה אותי.
"אווו..." עיניו ופיו נפערים בתדהמה.
"עשית טעות גדולה, חמודה. ג'ייק לא אוהב שנוגעים לו בדברים. את על הכוונת עכשיו." אומר הבחור שנקרא ליאון עם השיער החום והפרוע והעיניים הכחולות והגדולות, שמביטות בי בשעשוע.
לא אוהב שנוגעים לו בדברים... כן, את זה כבר הבנתי לבד. ולמה הוא התכוון בכך שאמר שאני על הכוונת?
"אני לא חיטטתי!" אני אומרת בכעס ומפנה את מבטי לג'ייק שיראה עד כמה כועסת אני, אך נראה שהוא לא מתרגש כלל.
כולם נועצים בשנינו מבטים והאווירה הפכה מעט מתוחה.
"אוקיי, אוקיי. בואו נשחק במשהו. בואו אמת או חובה." מליסה לוקחת את העניינים לידיים ומשנה שוב את האווירה.
"מעולה! עכשיו כשאנה הצטרפה, סוף סוף יש בחורה יפה שאפשר לנשק." ניק קורץ לכיווני ואני מסמיקה קלות.
"נכון... עכשיו לא תצטרך לנשק את הכרית, או אותי." ליאון אומר בחיוך מתגרה, והשאר צוחקים מתגובתו המזועזעת של ניק.
בזווית העין אני רואה את ג'ייק שולח לניק מבט של... של מה? תיעוב? סלידה? אני לא בדיוק מצליחה לפענח.
"הי! אל תשכחו אותי." מליסה אומרת בקול.
"אין שום סיכוי שנשכח אותך." מייק שולח לה קריצה. כולם שורקים וצוחקים כשמליסה מסמיקה וקוברת את פניה בידיה. אני גם צוחקת. היא  כל כך חמודה.
"הנה, קחי," לירוי מושיט לכיווני כוס מלאה בוודקה ומשקה אנרגיה שמזג עבורי.
"את שותה, נכון?" מליסה שואלת במבט בוחן.
"כן." אני מושיטה את ידי כדי לקחת את הכוס ומודה ללירוי בחיוך.
"אז הילדה הקטנה של אימאל'ה גם שותה? מפתיע!" ליזי מתגרה, משחקת בשיערה באצבעותיה. אני נשבעת שכל מה שאני רוצה לעשות, זה לתלוש לה את השיער מהראש החלול הזה שלה שלא מלא בדבר מלבד עקיצות מטומטמות.
"אוקיי, אני מסובב!" ליאון תופס את הבקבוק ומסובב אותו. הבקבוק נעצר ביני ובין ליאון, והוא שואל, "אמת או חובה?"
"אמת," אני בוחרת.
"כמה צפוי," ליזי מעירה, ומליסה זורקת עליה כרית נוי ששכבה לצידה.
"יש לך חבר?" ליאון ממשיך ומרים גבות מרמזות אליי. אני מסמיקה.
"אחי, יכולת לשאול את זה בלי קשר למשחק." לירוי צוחק.
"כן. מה עם לשאול משהו יותר מעניין?" ליזי אומרת בערמומיות.
"תסתמו כבר! כבר שאלתי את זה וזהו," ליאון מתפרץ עליהם ושב להביט בי.
"לא." אני עונה במבוכה קלה כשחיכה לתשובתי. אני שומעת את ג'ייק מגחך ולועג אך מתעלמת. מה הבעיה שלו?
"תגלית השנה!" כמובן. איך אפשר בלי ההערות השנונות של ליזי?
המשחק ממשיך עוד כמה סיבובים עד שכולם עשו כבר חובות. מייק נתן לליזי חובה להגיד משהו נחמד על מליסה, מה שהיה משעשע בעיניי כשהיא, כמובן, התקשתה למצוא משהו נחמד לומר. ליאון קיבל חובה לעשות מופע חשפנות קטן, שהקדיש עבורי. למזלי, הוא לא הלך כל הדרך עם המופע שלו. ניק קיבל חובה לקחת שוטים מהאלכוהול ונאלץ להפסיק כשרץ לשירותים להקיא. הוא לגמרי לא ירגיש טוב מחר. לירוי קיבל חובה לנשק את הבחורה שנקראת אלינור. לא הפסקתי לצחוק בתוך עצמי כשניסה להסתיר את תגבותו הנגעלת, אך נכשל. מליסה קיבלה חובה לנשק את מייק. הדרך שבה הסמיקה, גרמה לי לצחקק. מייק קיבל את אותה החובה. ג'ייק קיבל חובה לנשק את ליזי ולא היסס לרגע לעשות זאת למרות שמשום מה, השאר נדהמו שבאמת עשה זאת.
ברצינות, רוב החובות היו להתנשק.
עכשיו הגיע תורו של ג'ייק לסובב את הבקבוק, וזה נעצר ביני ובינו.
"אמת או חובה?" הוא שואל.
"אמת." אני לא מהססת.
"אמרת לשאול משהו מעניין?" הוא שואל את ליזי בחיוך ערמומי, והיא מחזירה לו חיוך דומה.
מבטי עובר בזהירות בניהם.
ג'ייק משעין את מרפקיו על ברכיו, רוכן מעט לכיווני בזמן שעיניו חודרות לשלי. "את בתולה?"
אני משתנקת מעט. הדם עולה ללחיי מהמבוכה. אני באמת לא רוצה לענות על זה, אבל זה לא נראה כאילו שמישהו מתרגש מהשאלה.
"כ-כן." אני עונה בהיסוס. אני לוקחת לגימה גדולה ועמוקה מהוודקה כדי להוריד את הגוש שלפתע נוצר בגרוני, מרגישה את האלכוהול שורף כל הדרך למטה אל הקיבה שלי. פניי מתלהטות גם כן ונהיה לי חם.
"אז הילדה הקטנה של אימאל'ה גם בתולה קדושה!" ליזי מתפרצת בצחוק.
ג'ייק מניד בראשו, כנראה לא ציפה לכנות שלי, ומגחך ביובש.
"ליזי, מספיק." מליסה אומרת ונדמה כי אני רואה חיוך מתגנב בזוית פיה. גם האחרים, משום מה, מתאפקים שלא לצחוק.
הוודקה כבר התחילה להשפיע עליי ואני פוצה את פי מבלי לשקול מילים. "אני לא אשמה שעדיין לא פגשתי את האחד שאני רוצה להיות איתו," מילותיי נבלעות, ספק מהאלכוהול, ספק מהכעס שאני מרגישה.
ליזי מפסיקה לצחוק בפתאומיות וג'ייק מרים גבות, מביט בי כאילו נפלתי מהירח. לאחר כמה שניות של הלם, שניהם פורצים שוב בצחוק יחד.
"אני... לא יכולה. זה יותר... מדי!" היא אומרת בין פרצי הצחוק, שאני מקווה שיחנוק אותה.
"די. תעזבו את המסכנה." מייק אומר, מביט באחרים ובמליסה, שלא מצליחים להתאפק ופורצים בצחוק גם הם.
מה נכנס בהם? עכשיו כולם צוחקים עליי, אפילו מליסה, מה שמאוד פוגע בי. אילולא החוויות שחוויתי, זה לא היה מזיז לי ואפילו לא קצת. אבל... זה כואב. זה כואב כשצוחקים עליי מבלי לדעת אילו דברים עברתי.
"את חיה בסרט אם את חושבת שה'אביר על הסוס הלבן' יופיע לפנייך. זאת, כנראה, הסיבה לכך שאת עדיין בתולה ובלי חבר." ג'ייק אומר, וחיוך אכזרי על שפתיו. זה נראה שהוא נהנה לראות אותי פגיעה. נהנה לפגוע בי משום מה.
זו היתה המטרה שלו מלחתחילה? להביך אותי בפני כולם? זה כנראה נותן לו סיפוק חולני כלשהו כשאני רואה את חיוכו המסופק כשכולם ממשיכים לצחוק, ואפילו זורקים הערות פוגעניות פה ושם.
אני מאגרפת את ידיי בגופיה כשהכאב שחשבתי שנעלם, חוזר כואב כמו שהיה.
עיניי צורבות ואני מרגישה את הדמעות מנסות להתפרץ החוצה, מנסה לעצור ולהשאיר אותן בפנים. אני קמה במהירות וממהרת לחדר. אני לא אתן להם את התענוג שבלראות אותי בוכה.
"אנה, חכי!" מליסה קוראת בקול, ואני עדיין יכולה לשמוע שהיא צוחקת.
"אוי לא. היא הלכה לבכות בחדר!" ליזי גם לא מפסיקה לצחוק.
אני נכנסת לחדר, סוגרת מיד את הדלת כדי לא לשמוע מהם, והדמעות כבר החלו לזלוג במורד לחיי. היום הזה הוא בהחלט אחד הגרועים שהיו עד כה. אבל רק אחד מהם.
אני גוררת את רגליי אל המיטה וצונחת עליה. קוברת את פניי בכרית ומתחילה להתייפח לתוכה. הכרית בולעת את הבכי שלי כשזיכרונות מתחילים לעלות בראשי, עד שאני נרדמת. אני חולמת על צחקוקים לועגים ועל עיניים ירוקות שנהנות לראות אותי נפגעת. עיניים שמשתנות לפתע וחודרות לתוכי, שורפות אותי מבפנים. עיניים מהעבר הלא כל כך רחוק.