מוכנה לנסות - ready to try

פרק 42

"אז... זה נכון?" ג'ייק נשען לאחור בספה ומביט בי, עדיין אוחז בידי.
"מה נכון?"
"שהשארת את אימא שלך ב... שם לבד, כי דאגת לי." הוא חוקר את פניי בחיפוש אחר כל עיוות, כל הבעה שתוכיח אם זה נכון או לא.
"כן," אני מביטה לתוך עיניו, "זה נכון." עד כמה שאני מרגישה אשמה כשאני אומרת את זה, זה נכון.
"אני כל כך מצטער," אני מביטה בידי כשהוא לוחץ אותה מעט, ורואה חתכים קטנים על פרקי אצבעותיו. בטח מכל הדברים ששבר. "הייתי אידיוט גמור, לא מגיע לי יחס כזה, בטח שלא ממך." אני שומעת עצב וחרטה בקולו.
אני שבה להביט בו, אבל לא רואה את פניו שסטו לצד השני, נמנע מקשר עין איתי.
"למה?" זה נכון שהוא היה אידיוט, אבל מטריד אותי שהוא חושב שלא מגיע לו יחס, לא רק ממני, אלא נראה שמכל אחד אחר.
"כי מעולם לא קיבלתי יחס, מעולם לא דאגו לי," אחיזתו בידי מתהדקת. "אני פשוט רוצה לשכוח הכל." הוא נשמע מרוחק ושבור באותו הזמן.
הלב שלי מתכווץ חזק אחרי ששמעתי את זה.
אני גם מחזקת את אחיזתי בידו, "אתה לא תוכל לשכוח בעצמך, אתה לא תוכל לשכוח מבלי לספר למישהו שיעזור לך לשכוח. זה יאכל אותך, עד שתשתף מישהו ותשחרר את זה מתוכך." אני לא יכולה לעצור את הרעידות בקולי.
כרגע לא אכפת לי שהוא יספר לי, אני רק רוצה שמישהו יעזור לו, גם אם זאת לא תהיה אני.
אני מניחה את ידי השנייה על ידו, "ג'ייק," אני אומרת את שמו, נואשת שהוא יסתובב להביט בי.
זה הורס אותי שהוא נראה כל כך מרוחק, לא מדבר ולא מסתכל עליי.
"את כנראה צודקת," קולו שובר את השקט והוא מסתובב להביט בי. "אבל לא עכשיו, אני לא חושב שאני מוכן לספר למישהו כרגע."
אני לא אומרת דבר, רק מהנהנת. זה מצער אותי שהוא עדיין לא מתכוון לספר לאף אחד, אבל באותו הזמן אני מרגישה הקלה מכך שהוא כנראה שוקל לעשות זאת.
"אני גם מצטערת." אני אומרת בקול שקט.
"על מה?" הוא מביט בי מבולבל.
"על שהייתי חטטנית וניסיתי לחקור ללא הסכמתך."
גופי לפתע הופך למתוח כשג'ייק מזדקף בספה ומביט בי במבט רציני.
"אני לא יכול להאשים אותך, אני זן נדיר שגורם לאנשים להיות סקרנים לגביי." המתח בגופי מתפוגג כשהוא מחייך. חשבתי שהוא הולך להתפרץ.
"הו, אתה בהחלט זן נדיר." אני מצחקקת.
"גם את," הוא אומר בזמן שהוא משכיב אותי בספה ורוכן מעליי. "את גורמת לאנשים להשתגע. את גורמת לי להשתגע." הוא נושם לתוך האוזן שלי.
"ואתה גורם לי." אני אומרת כשאני הודפת אותו בעדינות מעליי.
הוא משתהה לרגע וחוזר להתיישב, ואני מסדרת את החולצה שעלתה לי מעט כשאני גם מתיישבת בחזרה.
"אם כך, אנחנו מושלמים אחד לשנייה." הוא אומר בחיוך שמגיע עד עיניו.
הדופק שלי מאיץ מהמילים האלו. זה כאילו שהוא מודה שהוא רוצה להיות איתי, לא רק גופנית. אלא גם...
אל תפתחי ציפיות, זה רק יפגע בך.
זה נכון. אסור לי לקוות יותר מדי, זה רק יפגע בי עוד יותר. זה לא כאילו שהוא אמר שהוא אוהב אותי.
"על מה את חושבת?" קולו הרציני מוציא אותי ממחשבותיי.
"לא, כלום." אני ממהרת להגיד. "רק על איך אנחנו הולכים לסדר את כל זה." אני אומרת כשאני מסובבת במהירות את מבטי מאחורי הספה ורואה את כל הבלגן שג'ייק עשה.
לעזאזל, ייקח לנו שעות לנקות הכל.
"ולמה אנחנו צריכים לנקות? הזקן יכול להזמין מנקה או משהו." ג'ייק רוטן.
אני מפנה אליו מבט, ורואה שהוא מחייך.
"מה?" אני שואלת.
"כלום. אני פשוט אוהב את ההבעה הזועפת שלך, את כל כך חמודה." הוא אומר עכשיו בחיוך שממיס אותי. הדופק שלי שוב מאיץ.
"עכשיו אני ממש לא חמודה. עכשיו אני הולכת לנקות, ואתה תעזור לי." אני נוזפת בו, ועל עצמי על כך שהחיוך שלו משפיע עליי ככה.
"ולמה לי להסכים? אם אסרב, אזכה לראות את הפנים הזועפות שלך כל הלילה." הוא צוחק כשאני נותנת לו אגרוף קטן בכתף.
"אם לא, אז אני..."
"אז... מה? מה את כבר יכולה לעשות לי?" הוא מגחך.
"אני אחטיף לך." אני אומרת כשאני עכשיו זאת שמשכיבה אותו על הספה, מתיישבת מעליו ומניחה את ידיי על החזה שלו כדי לתמוך במשקלי.
הוא צוחק כשאני מניפה את ידיי והן נוחתות על החזה שלו, לא משפיעות עליו בכלל.
אני מניפה שוב את ידיי והוא תופס אותן במהירות לפני שהן נוחתות עליו שוב, אוחז בהן חזק ומושך אותי למטה אליו.
"מספיק," הוא אומר כשהוא כורך את ידיו סביב גבי ומתגלגל עד שנינו נופלים מהספה על הרצפה כשהוא מעליי.
לא הרגשתי את כאב המכה בגלל ידיו שכרוכות תחתיי, מחזיקות ומחבקות אותי חזק.
"מספיק," פניו קבורות בשקע צווארי. "בבקשה, מספיק." הוא מתחנן, ואני מרגישה את הנשימה שלו רועדת כנגד עורי.
אני מרגישה את גופו מתחיל לרעוד ולהזיע.
"הי," אני חופנת את הלחי שלו ומאלצת אותו להביט בי.
אני מרגישה דקירה חזקה בחזה כשאני רואה את ההבעה הכואבת על פניו, ואת עיניו הדומעות. "מה קרה?" אני שואלת מבוהלת.
למה הוא נראה כל כך סובל ובכל כך הרבה כאב?
"אל תפגעי בי!" הוא צועק בכאב, ודמעות פורצות כשהוא עוצם את עיניו.
אני מביטה בו בבהלה כשהוא ממשיך לצעוק בכאב, בכאב שנדמה שהוא לא רק רגשי, אלא גם פיזי. כאילו שמישהו מענה אותו.
אני כורכת את ידיי סביבו ומושכת אותו אליי, מחבקת אותו חזק.
"אני לא אפגע בך," אני לוחשת, מעבירה את ידי על עורפו המיוזע. "אני לא אפגע בך." אני אומרת שוב, ולא יכולה לעצור את הדמעות שלי כשהוא ממשיך לרעוד מעליי.
הוא מחזק את החיבוק בנינו ומתייפח חלושות לתוך צווארי.
אני מעבירה את ידי עכשיו בשיערו ומלטפת את ראשו, מרגיעה אותו ולוחשת את שמו מדי פעם.
אחרי כמה דקות גופו הפסיק לרעוד ונהיה רפוי. נשימותיו התייצבו, שואף ונושף בקצב איטי. הוא נרדם.
אני ממשיכה ללטף את ראשו ובוהה בנברשת הגדולה שעל התקרה ששולחת צורות קטנות של קרני אור לכל עבר, והדמעות מסרבות להפסיק.
מה זה היה? למה הוא סבל כל כך?
אני מרגישה שמשהו בתוכי נשבר ואני לא יכולה לתקן אותו, בדיוק כמו שאני מרגישה שאני לא יכולה לעזור לו. זה שובר אותי שאני לא יכולה לעשות כלום כדי לעזור לו. אני חסרת תועלת.
אני מרימה אותו בעדינות מעליי ונאבקת כדי להרים אותו על הספה ומשכיבה אותו.
"אני מניחה שהניקיון יכול לחכות." אני ממלמלת לעצמי ומנגבת בעדינות את הדמעות שלו לפני שאני מנגבת את שלי ונשכבת לצידו בספה הרחבה.
אני מביטה בפניו הרגועות והשלוות שלו עכשיו, עוצמת את עיניי כשאני מרגישה את הדמעות מאיימות שוב להתפרץ ונרדמת עם הרגשה כואבת בתוך הלב שלי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הפרק הזה מאוד קצר אני יודעת, אל תהרגו אותי!
מקווה שאהבתם ;)