מוכנה לנסות - ready to try

פרק 53

"אנה, אנה, אנחנו נאחר." אני שומעת את קולה של מליסה אבל אני מסרבת לפקוח את עיניי.
"אנה." היא אומרת בקול רם, וחוטפת את הכרית מתחת לראשי.
אני גונחת מעט כשראשי פוגע במזרון ופוקחת את עיניי באי רצון. אני רואה אותה אוחזת בכרית שלי ומביטה בי במבט שאומר 'תקומי, עכשיו'.
אני מתעלמת ממנה ונאנחת כשאני מסתובבת לצד השני, ושוב עוצמת את עיניי.
"אנה," היא נאבקת להוריד ממני את השמיכה אבל אני מהדקת את אחיזתי בה.
"אני לא רוצה לקום, אני רוצה לישון. לתמיד."
אני מרגישה את המשיכות בשמיכה נפסקות.
"משהו קרה?" המיטה מעט שוקעת כשאני מרגישה את מליסה מתיישבת עליה מאחורי גבי.
משהו קרה? לא קרה כלום. רק זה שיכול להיות שאני בהריון מאחיך החורג, שהוא עדיין אפילו לא בן שמונה-עשרה, ואני אפילו לא בת עשרים. וזה שאני מתה מפחד! שלא נדבר על איך אחרים יגיבו בקשר לעניין הזה כשיגלו.
איך המשפחה שלי תגיב...
"לא קרה כלום. אני רק עייפה." אני נאנחת.
"טוב, העייפות שלך יכולה לחכות לסוף היום. עכשיו קומי," היא מושכת את השמיכה לפתע ומאלצת אותי לקום.
אני נאנחת כשאני קמה באיטיות לתנוחת ישיבה.
"אני אביא לך את כל הדברים. בקצב הזה, לא נגיע גם לקראת סוף השנה." היא ניגשת לארון, מוציאה ממנו בגדים ומניחה אותם על המיטה לצידי. "אני מאמינה שתצטרכי גם את זה," היא אומרת כשהיא עכשיו מניחה את התיק שלי על המיטה.
"הלוואי שהייתי בזוגיות כמוך וכמו מייק," אני ממלמלת.
"מאיפה הבאת את זה?" היא מרימה גבה.
אני מביטה בה, ונאנחת. "סתם... אתם נראים פשוט כל כך, מאושרים. זה נראה כאילו שום דבר לא מדאיג ומטריד אתכם. כל כך, מאוהבים אחד בשנייה."
"זה לא נכון. טוב... זה כן, אבל זה לא."
אני מביטה בה מבולבלת.
מליסה מבחינה בבלבול שלי ומתיישבת שוב על המיטה לידי. "זה לא היה ככה בהתחלה. בהתחלה, זאת הייתה אהבה מצד אחד. אני אהבתי את מייק בעניין רומנטי, בזמן שהוא אהב אותי בתור חברת ילדות. בתור אחות. עבדתי קשה כדי שהוא יאהב אותי בדרך שאני אותו אבל נכשלתי הרבה פעמים. הוא הבהיר לי אין ספור פעמים שזה לא יקרה בנינו. אני כמעט וויתרתי. כמעט, אבל הבנתי שאני אוהבת אותו כל כך, שאני מוכנה לנסות שוב ושוב. לבסוף הצלחתי להשיג אותו, הצלחתי לגרום לו להתאהב בי. אבל גם אחרי שהפכנו לזוג, חווינו הרבה עליות ומורודות, אבל דיברנו על זה ופתרנו את זה יחד. גם עכשיו, לא הכל דבש. אבל בכל פעם שיש אי הבנה, טעויות, ועוד הרבה דברים אחרים שמאיימים להפריד בנינו, אנחנו מנסים לפתור את זה ביחד." היא מחייכת חיוך חם כשהיא מדברת עליו.
אני מביטה בה מופתעת. מעולם לא חשבתי שזה היה ככה. חשבתי שהיא אהבה אותו והוא אותה ואז הם נהיו זוג. לא חשבתי שהיא הייתה האחת שעבדה כל כך קשה בשביל הזוגיות שלה.
"טוב, אם סיימנו עם שיחת הזוגיות שלי, בואי כבר!" היא מושכת בידיי ומאלצת אותי לקום מהמיטה.
"בסדר, בסדר." אני מצחקקת מעט.
"אני אלך להכין לנו משהו לחטוף לדרך," היא אומרת לפני שהיא יוצאת מהחדר ומשאירה אותי להתלבש.
אני מורידה את בגדיי ומחליפה אותם בג'ינס ובחולצה השחורה הקצרה שמליסה הניחה לי על המיטה. היום אני מחליטה ללבוש נעליים שטוחות במקום העקבים שלי.
כשאני מתכוונת לצאת מהחדר ולוקחת את התיק שלי מהמיטה, התיק היה פתוח ופיסת דף מקופלת נופלת ממנו. אני מרימה את הדף ופותחת אותו. אני מביטה בדף כמה רגעים, רואה שזאת ההפניה לבדיקת ההריון.
שכחתי שאני אמורה לעשות את הבדיקה הזאת הבוקר. בכנות, אני כל כך מפחדת לעשות אותה. אני מפחדת מהתוצאה.
מה אם אני באמת בהריון? מה אם אני אהפוך לאימא? מה אם אהיה אימא גרועה? מה אם לא אוכל לתת לילד שלי כלום כשרק התחלתי לעבוד ועדיין אין לי אפילו קריירה יציבה?
מה אם יחסרו לו דברים והוא יסבול בגלל אימא שעוד לא התחילה את החיים הבוגרים ואבא שעוד לא סיים לימודים, אבא שבעצמו עדיין רק ילד. אני לא רוצה את זה. אני לא מוכנה לזה.
אני יודעת שעזבתי את הבית שלי כדי להיות עצמאית ושיפסיקו להתייחס אליי כאל ילדה.
אבל אני עדיין לא מוכנה להיות אימא.
עכשיו, יותר מכל, אני מרגישה שאני עדיין ילדה. ילדה שמפחדת.
"אנה!" אני שומעת את מליסה קוראת לי.
"אני באה!" אני תוחבת את ההפניה בחזרה לתיק.
אני לא אעשה אותה היום. אני אחכה עד שהמחזור החודשי שלי יגיע. הוא בטוח יגיע.
אני יוצאת מהחדר לצחצח שיניים במהירות והולכת למטבח, הכיוון שממנו מליסה קוראת לי. כשאני נכנסת, ריח האוכל מכה בנחיריי וגורם לבטן שלי לפתח חיים משלה. מריח כל כך טוב...
"אז את בחיים," ליזי אומרת מקצה אי השיש.
"את ממש חדת הבחנה." אני אומרת בעוקצנות ומחייכת.
"מאוד," היא שולחת לי חיוך מהיר, שאני לא בטוחה אם הוא מזויף או לא.
"בוקר טוב," רות מברכת כשהיא נכנסת למטבח.
"בוקר טוב," מליסה אומרת בזמן שהיא מסתובבת אל אי השיש עם צלחת מלאה בפרוסות עם חביתה וגבינות. "קדימה, בואו נאכל ונצא."
כולן לוקחות את הפרוסות ואוכלות. את שלי אני אוכלת במהירות רבה מדי. אני מסיימת את שלי כשכולן עדיין רק בחצי שלהן, ולוקחת פרוסה נוספת.
"מה, את בהישרדות? את אוכלת כאילו לא אכלת שבועות." ליזי מעירה בפה מלא כשהיא נוגסת בפרוסה שלה.
"איתך, אני מרגישה שכל שנייה היא הישרדות בשבילי." אני נוגסת בפרוסה, עצבנית לפתע.
דווקא כשחשבתי שהיא יכולה להפתיע אותי לטובה, היא שוב מתחילה עם ההערות העוקצניות שלה. ומה שעוד יותר מעצבן, זה המצב שבו היא אומרת אותן.
לא שהיא יודעת, או אני, אבל בכל זאת...
אנחנו מסיימות לאכול ויוצאות ביחד מהדירה ומתחילות ללכת לבית הספר.
בדרך לשם, הנייד של מליסה מצלצל והיא עונה. "הלו... מה, למה?... טוב, ביי אימא." היא מנתקת ומחזירה את הנייד לתיק.
"מה היא רצתה?" ליזי שואלת.
"סתם... להגיד לי שג'ייק לא בא היום ושאני אודיע לדן או לקרן."
אני מרגישה דקירה בחזה.
למה הוא לא בא? זה בגללי? הוא מתחמק ממני?
הוא אמר דברים קשים אתמול ואני אמורה לכעוס עליו ולהיות פגועה ממנו, לא לרצות לראות אותו. אבל למה, למרות כל זה, אני רוצה אותו לצידי? אני לא רוצה להיות לבד. אני פוחדת. אני רוצה שהוא יגיד לי שהכל יהיה בסדר, שיהיה לצידי וינחם אותי. אבל הוא לא. הוא אמר את כל הדברים האלה אתמול והשאיר אותי לבד.
בוכה ומפוחדת.
אני מבינה שהוא כנראה מפוחד לא פחות ממני, אבל זאת בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים להיות זה לצד זו, כדי להתגבר על הפחד הזה.
אני עוצרת את הדמעות שמאיימות להתפרץ ושומרת אותן כלואות בתוכי.
אנחנו ממשיכות ללכת לבית הספר, ואני רק מייחלת ליום הזה שייגמר כבר כדי שאוכל לחזור לישון ולכבות את המציאות שלי, גם אם זה רק לכמה שעות.