מוכנה לנסות - ready to try

פרק 69

נקודת המבט של אנה.

אני יושבת במשרד ומעבירה את הזמן בעבודה. כמות העבודה גדלה וזה די מפתיע אותי. לא שהיא קשה אבל יש הרבה ממנה. עד הצלצול להפסקת הצהריים הספקתי למיין רק תיקיה אחת מתוך שלושה ואני עוד צריכה לשלוח אימיילים ולבצע שיחות.
אני מרימה את ראשי כשאני שומעת את הדלת נפתחת ורואה את קרן נכנסת, מחייכת כשהיא אומרת לי לבוא איתה לחדר האוכל. אני נאנחת בעייפות ומחייכת בחזרה.
"קרה משהו?" קרן שואלת לפני שאני מספיקה לקום מהכיסא ומתיישבת מולי.
"לא. אני רק קצת עייפה." אני שוב נאנחת.
"את בטוחה? אם יש משהו שמטריד אותך, את תמיד יכולה לסמוך עליי." היא מביטה בי בדאגה.
אני לא אשקר לעצמי, קרן נורא נחמדה ואני רוצה לספר לה על ההריון. אחרי הכל, היא אישתו של חבר קרוב של האדם שהולך להיות הסבא. אני רוצה לשתף עוד מישהו שלא נמצא בטווח הגילאים איתי, מישהו בוגר שידע להבין את המצב ואפילו לייעץ לי כשצריך, ואני מרגישה שקרן יכולה להיות האדם הזה, אבל אני לא מרגישה מספיק קרובה אליה. וזה מצער אותי כי נראה שהיא מתייחסת אליי כאל בת משפחה.
"הי, את יכולה לספר לי מה עובר עלייך." היא אומרת בקול רך, מניחה את ידה על שלי ומחייכת חיוך עדין.
"אני לא בדיוק יודעת איך להגיד את זה." אני מביטה סביב בעצבנות. מה אם היא תחשוב עליי דברים רעים? אחרי הכל, היא מכירה את ג'ייק מאז שהיה ילד. אז מה אם היא תרגיש סלידה אליי, ואפילו תתעב אותי?
אני שבה להביט בה ורואה את הדאגה בעיניה השחורות. לא. היא לא תחשוב ככה. היא יותר מדי טובה בשביל להיות האדם הזה.
"את זוכרת את התקף הרעב שהיה לי לא מזמן?" אני שואלת.
"כן..." הדאגה בעיניה מתחלפת בבלבול. "מה עם זה?"
אני מנערת את ידה בעדינות ומשיבה את שלי לחיקי, משחקת באצבעותיי בעצבנות כשאני מביטה בהן. "אז זה בגלל ש... אני ב-בהריון." אני בקושי לוחשת לקראת הסוף. אני שומעת את קרן מתנשפת.
אני מרימה את עיניי בהיסוס, רואה הבעה מופתעת על פניה החיוורות. "את מה?" היא מתנשפת בהלם. "רגע, אבל למה את מספרת לי את זה?" פניה מרצינות.
"ב-בגלל ש... רציתי לשתף אותך כי את... לא הייתי צריכה? את כועסת?" אני שואלת לחוצה.
היא מביטה בי המומה. "כועסת? לא היית צריכה?" היא שואלת בחוסר אמון. "על מה את מדברת? אני שמחה! אני שמחה ששיתפת אותי בזה. לא חשבתי שאת סומכת עליי עד כדי כך. וזה משמח אותי שאת מרגישה בטוחה מספיק כדי לספר לי את זה." היא מחייכת חיוך חם. "אבל אם להגיד את האמת, כבר ידעתי." קרן מצחקקת מעט כשהיא רואה את ההלם והבלבול בפניי וממשיכה לדבר. "אין מצב שג'ייסון היה שומר בסוד דבר כזה מפניי ומפני דן. אבל לחשוב שהפרחח הזה... זה היה הלם בשבילי בהתחלה. קיוויתי שג'ייק או את תספרו לי ראשונים. אני יודעת שאנחנו לא מכירות מספיק זמן, אבל אני נורא מאושרת שבטחת בי וסיפרת לי את זה בסופו של דבר. אני לא אשקר לך שלא כעסתי והתאכזבתי בהתחלה. אחרי הכל, הוא עדיין ילד. אבל לחשוב שאני אהיה דודה... זה משמח אותי." קרן מנסה להשתלט על הרעידות בקולה. היא מנסה לעצור את הדמעות ומושכת מעט באפה.
צדקתי. היא באמת יותר מדי טובה. אני מרגישה הקלה וחמימות מתפשטים בתוכי.
גם אם אני רוצה לשאול למה היא התכוונה בכך שאמרה שהיא תהיה דודה, אני לא צריכה כי אני כבר יודעת את התשובה. היא רואה את ג'ייק בתור משפחה.
"טוב, בואי לא נבזבז את ההפסקה שלנו." היא מסדרת כמה קצוות שיער מאחורי אוזנה וקמה מהכיסא. אני גם קמה ומחייכת חיוך קטן ועצוב לעצמי כשאני הולכת אחריה ושומעת אותה מנסה להחניק את הבכי.
כרגע, אני מבינה שאני מוקפת באנשים נהדרים. גם אם הם מכירים אותי זמן קצר, הם לצידי. ואני חייבת להודות, שזה בזכות ג'ייק. סביר להניח שאם לא הייתי מכירה אותו, לא הייתי מכירה אף אחד מהם. בהתחלה, רציתי להתרחק ממנו ושנאתי אותו, אבל עכשיו, אני רוצה להיות לצידו, ואני מבינה שאני אוהבת אותו. זה משהו שאמור להיות מובן מאליו אבל זה לא. אחרי הכל, הוא הרבה פעמים היה אכזר אליי ואמר דברים נוראיים. ועכשיו, גם אם אני בהריון ממנו, אני עדיין לא מכירה אותו. אני לא יודעת מי הוא ג'ייק האמיתי. וזה גם לא אומר שהוא אוהב אותי. הוא לא אמר את זה. לא את זה, ולא שום דבר אחר שיגרום לי להכיר אותו ולהבין אותו. גם כשעכשיו אני מבינה שאני אוהבת אותו, אני לא אגיד את זה. הוא עלול לא להרגיש אותו הדבר ויתרחק. וכרגע, אני מעדיפה שהוא יהיה לצידי גם אם הוא לא אוהב אותי. אני לא רוצה שיתרחק ממני. אני לא רוצה לאבד אותו. אבל כנראה כבר איבדתי. אני לוקחת נשימה עמוקה וכולאת את הדמעות בתוכי כשאני וקרן נכנסות לחדר האוכל. מבלי שאתקל בעיניים הירוקות שאני כל כך אוהבת להישאב לתוכן.
לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו כבר כמעט שבוע. מאז שהלך לשתות עם לירוי וליאון, הוא לא חזר. הוא פשוט נעלם מבלי לומר מילה.
ביליתי לילות שלמים בבכי. בבכי מר וכואב. המחשבה שהוא תפס רגליים קרות וברח ממלאת אותי בחרדה ובאימה.
כולם נורא דואגים ואף אחד לא יודע איפה הוא. ג'ייסון יוצר קשרים עם אנשים שיעזרו לאתר אותו אבל ללא הצלחה עד כה.
גם אם אני לא מראה את זה בפני אחרים, אני בוכה בתוכי כל שנייה שעוברת. הוא אמר שהוא יהיה לצידי ונעלם. אבל עד כמה שאני כועסת, לא עובר רגע מבלי שהפחד שאולי קרה לו משהו מכרסם אותי. אני לא יודעת איפה הוא, ואני לא יודעת אם הוא בסדר. אני מקווה שהוא יחזור בקרוב. אני מקווה שהוא יחזור אליי בריא ושלם.