מוכנה לנסות - ready to try

פרק 37

אני חייבת לדעת עוד. יש הרבה דברים שלא מסתדרים לי.
למה ג'ייסון לא הצליח ליצור קשר עם ג'ייק בזמן שג'ייק היה בקשר טוב עם מליסה?
איך אימא שלו הצליחה להסתיר את זה ממנו מבלי שידע?
ולמה ג'ייק פתאום החליט לעבור לגור עם אביו?
כל העניין הזה פשוט מוזר.
אני נעמדת לפני דלת המשרד, ושומעת במעומעם את קולם של ג'ייסון, קרן וג'ייק.
אני פותחת בזהירות את הדלת ונכנסת מעט. רואה את ליזי וגייסון עומדים לפני קרן וג'ייק. קרן עומדת לפני ג'ייק ואוחזת בכתפיו, מונעת ממנו להתקרב לג'ייסון.
"מה לא מובן? אתם צריכים מכשיר שמיעה כדי שאני אגיד את זה שוב? תעזבו אותי!" ג'ייק צועק. דוחף מעט את קרן הצידה.
ג'ייסון מתחיל להרים את קולו על ג'ייק.
ג'ייק ממשיך לצעוק ומעביר את ידו בשיערו ומושך חזק, בועט ומפיל את אחת הכורסאות במשרד.
אני לא יכולה לעצור את עצמי כשאני צועדת במהירות לכיוונו וסוטרת לו חזק על הלחי. פניו סטו הצידה מעוצמת המכה.
כולם לפתע משתתקים.
"זה מספיק!" אני ממש צועקת עליו. קולי מהדהד במשרד השקט.
עיניו מתרחבות כשהוא מניח את ידו על הלחי שלו ומסתובב להביט בי.
אני מתעלמת מההבעה ההמומה שלו ומסתובבת לאחרים, נתקלת עכשיו במבטים ההמומים שלהם.
"אני יכולה להישאר איתו כמה רגעים לבד?" אני שואלת בקול החלטי.
"אנה, את לא חייב--"
"אני מבין." ג'ייסון קוטע את קרן, שנראית מאוד מודאגת מהבקשה שלי.
"בואי קרן, נלך לדן שמחכה לנו ונשאיר את שניי אלה לבד."
"ג'ייסון, אתה בטוח?" קרן שואלת והוא מהנהן.
"ואת?" היא שואלת עכשיו אותי, מביטה בי מודאגת.
אני מהנהנת באיטיות אך בהחלטיות.
היא שולחת מבט אחרון לג'ייק לפני שהיא מניחה את ידה על כתפה של ליזי ומובילה אותה מחוץ למשרד וג'ייסון הולך בעקבותיהן. ליזי מביטה אלינו לאחור עד שהם יוצאים וסוגרים מאחוריהם את הדלת.
אני מסתובבת להביט בג'ייק.
ידו עדיין על הלחי שלו "מה לעזאזל זה היה?" הוא שואל, עדיין מביט בי המום.
"לא, אתה תגיד לי מה לעזאזל כל זה היה." קולי רציני.
פניו מרצינות כשהוא מוריד את ידו.
"זה לא עניי--"
"שלא תעז. אם עוד פעם אחת תגיד שזה לא ענייני, אני אנעץ בך את העקב שלי כל כך חזק שם, עד שלא תוכל ללכת במשך כמה שבועות!"
הוא מעקל את שפתיו למשהו שאמור להיות חיוך, "מה את רוצה לדעת?" הוא לגמרי לא משועשע מהמצב.
"הכל." אני מצמצמת לעברו עיניים כשהוא מתקרב עוד יותר, נעמד כל כך קרוב שאני מרגישה את הנשימה שלו על פניי.
"הכל?" הוא מצמצם את עיניו כשהוא מושיט את ידו לשיערי ומשחרר את הסיכה והשיער שלי צונח בגלים קלים על כתפיי.
הוא זורק את הסיכה על הרצפה ואוחז בי במהירות, ולפני שאני מבינה מה קורה הוא כבר משכיב אותי לאורך שולחן הכתיבה הגדול. מעיף כמה ניירות ומסמכים על הרצפה.
החצאית שלי עולה למותניי כשהוא מכופף את רגליי כלפיי מעלה ומתמקם בניהן, מוחץ את שפתיו בכוח על שלי ומנשק אותי בפראות.
הדופק שלי מאיץ ואני חסרת נשימה כשהוא מעביר את ידו לפנים הירך שלי, אצבעותיו מתחפרות בבשרי.
אני מרגישה פעימות על שפתיי כשהוא מוצץ אותן בכוח לפני שהוא מנתק את הנשיקה.
"שאני אספר לפני או אחרי שאני אגרום לך לצרוח ממש על השולחן הזה?" הוא שואל בקול עמוק וצרוד כשהוא משחרר את רגליי, אוחז בחולצה שלי ומושך חזק לצדדים עד שהכפתורים נקרעים ומתפזרים לכל עבר.
אלוהים, הרגע הוא פשוט...?!
עיניו משוטטות על החזה שלי שמוסתר מתחת לחזייה השחורה לפני שהוא מביט בי במבט רציני. "מצטער לאכזב אותך. עד כמה שאני רוצה שתצרחי בשבילי, אני לא מתכוון לספר לך דבר." הוא מביט בי עכשיו במבט אפל לפני שהוא מתרומם מעליי ועוזב את המשרד.
אני חוטפת במהירות את קופסאת העטים שהייתה על קצה השולחן, "חתיכת...!" אני צועקת כשאני זורקת את הקופסא והיא פוגעת חזק בדלת והעטים מתפזרים סביב.
הוא רימה אותי. הוא לא התכוון לספר מההתחלה.
הוא גם קרע את החולצה שלי!
אני יורדת מהשולחן, מסדרת את החצאית שלי ומתכופפת כדי לאסוף את הניירות ומהמסמכים שג'ייק העיף ונאנחת כשאני מניחה אותם על השולחן.
לעזאזל, איך אני אצא כשאני נראית ככה?
אני מטיחה את ידי על השולחן.
אני מרימה את התיק שלי מהרצפה שנפל לי כשג'ייק משך אותי בפתאומיות ומוציאה מתוכו את הפלאפון שלי.
אני מחייגת לרון. אין לי ברירה אלא להתקשר אליו. אם אתקשר למליסה זה יהיה די בעייתי. אני צריכה קצת זמן לחשוב לפני שאדבר גם איתה.
"אנה, הכל בסדר?" רון שואל כשהוא עונה.
"כן. טוב, למען האמת לא כל כך. אני צריכה שתעשה לי טובה קטנה, בלי לשאול שאלות."
"אוקיי, אני מקשיב." הוא אומר מעט מבולבל.
"אני צריכה שתעלה לדירה שלי ותבקש ממליסה שתיתן לך חולצה בשבילי ושתבוא לבית הספר במורד הרחוב כדי להביא לי אותה." אני אומרת בזמן שאני מרימה את הכורסא שג'ייק הפיל מוקדם יותר.
"בשביל מה את צריכה חולצה?" רון שואל.
"אמרתי בלי שאלות." אני אומרת כשאני ניגשת לעבר הדלת, מרימה את הקופסא שזרקתי ואוספת את העטים, מניחה אותם במקום.
"בסדר. אני כבר עושה זאת." הוא אומר לפני שאנחנו מנתקים את השיחה.
אני מרימה את הסיכה מהרצפה ומניחה אותה על השולחן לצד התיק ונאנחת כשאני מתיישבת בכורסא.
מה אני אמורה לעשות כדי שג'ייק יספר לי על עצמו?
אני לא רוצה להיות חטטנית, אבל זה באמת מטריד אותי הסיפור שלו.
אני ממשיכה לשבת זמן מה ולשקוע במחשבות.
לפתע אני שומעת את דלת המשרד נפתחת ונסגרת. אני אוחזת חזק בחולצה שלי ביד אחת ומסתובבת באיטיות בכורסא בתקווה לא לראות אף אחד אחר שיראה אותי ככה חוץ מ...
"מה אתה עושה כאן?" אני לא מצליחה להסתיר את התדהמה בקולי.
זה לא אחר מאשר ג'ייק.
אתם בטח צוחקים עליי!
"חזרתי כדי להביא לך את זה." הוא אומר בזמן שהוא מוריד מעצמו את החולצה השחורה שלו ומושיט אותה לכיווני.
"אתה צוחק עליי? אתה קרעת את החולצה שלי ועזבת, ועכשיו חזרת כדי להביא לי את שלך?" אני מרימה את קולי ונעמדת חזרה על רגליי.
אני פשוט לא מצליחה לעקוב אחריו.
"אני מצטער, אוקיי? אבל את פשוט הבאת את זה על עצמך." הוא בכלל לא נשמע כמו מישהו שמצטער.
"אתה יותר דפוק משחשבתי. בכל אופן, אני לא צריכה את החולצה שלך, אתה יכול ללבוש אותה בחזרה, מישהו כבר יבוא ויביא לי חולצה."
"מי?"
דלת המשרד שוב נפתחת, "בשביל מה היית צריכה שאני אביא לך את זה לכאן?" אני רואה את רון נכנס פנימה ואוחז בידו שקית.
עיניו מתרחבות כשהוא קולט את ג'ייק ללא חולצה, ואותי מנסה להצמיד את החולצה הקרועה שלי.
ג'ייק מפנה מבט זועם לעברו.
יש לי הרגשה לא טובה בקשר לזה.
"מצטערת, החולצה שלי נקרעה." אני אומרת בקול לחוץ.
"אז למה גם הוא לא לובש חולצה?" רון שואל בקול רציני כשהוא מביט על ג'ייק.
"הוא בסך הכל הציע לי ללבוש את שלו." אני אפילו לא יודעת למה אני מגנה עליו.
"טוב את לא צריכה ללבוש את שלו, הבאתי לך כמו שביקשת." רון אומר כשהוא חולף על פני ג'ייק ונעמד לצידי, מושיט לי את השקית ואני לוקחת אותה מידו.
"למה הוא הביא לך חולצה? זה לא הבחור שאמרת שהרס אותך לפני קצת יותר משנתיים?" ג'ייק אומר בקול מאיים מעט כשהוא נועץ בי מבט.
"סידרנו את זה כבר. וחוץ מזה, זה לא העניין המזורגג שלך." רון אומר בקול לא פחות מאיים מזה של ג'ייק.
לעזאזל, כולם אומרים את זה הרבה.
ג'ייק מאגרף את החולצה שלו בידו ושולח מבט זועם ורצחני לעברי לפני שהוא טורק מאחוריו את הדלת כשהוא יוצא.
אני נאנחת. הוא כל כך הפכפך. זה מחרפן אותי.
אני מרכינה את ראשי ומוציאה מתוך השקית גופייה לבנה ופשוטה, מביטה בה במשך כמה שניות.
לפחות משהו.
"את מוכנה להסביר לי איך הגעת למצב הזה?"
אני מרימה את מבטי ורואה את עיניו של רון משוטטות על המחשוף שלי.
"אל תסתכל!" אני צווחת, מצמידה את השקית ואת ידי על פניו.
"בסדר, בסדר. רק אל תחנקי אותי." הוא אומר כשהוא מוריד את ידי מפניו ולוקח את השקית.
אני מביטה בו בחשדנות כשהוא מסתובב לאחור עם הגב אליי, "אני לא מסתכל." הוא אומר כשהוא מרים את ידיו למעלה.
אני מסתובבת לאחור ומורידה את חולצת הכפתורים ללא הכפתורים יותר ולובשת את הגופייה במהירות.
"סיימתי." אני אומרת כשאני מסתובבת בחזרה ומסדרת את קצות הגופייה בתוך החצאית.
אני לוקחת את הפלאפון שלי ומסמסת לקרן הודעה שאני הולכת.
רון מסתובב בחזרה ואני לוקחת את השקית הריקה מידו, מכניסה לתוכה את החולצה הקרועה. אני אצטרך לזרוק אותה בדרך.
"את עדיין התקף לב מהלך." רון אומר בחיוך זחוח, ואני מגלגלת עיניים. "בואי נשב איפשהו, אני מזמין. נראה לי שאת צריכה את זה." רון מציע, ואני מהנהנת בהסכמה.
"בוא נזוז." אני אומרת לפני שאני לוקחת את שאר הדברים שלי מהשולחן ויוצאת מהמשרד כשרון בעקבותיי.