מוכנה לנסות - ready to try

פרק 62

"את מוכנה?" אני שואל את אנה כשאנחנו מתקרבים אל דלת הבית שלי.
"אני לא חושבת." היא מעבירה את ידה בעצבנות בזרועה.
"אל תחשבי על זה יותר מדי. את מספיק בוגרת בשביל להחליט בשביל עצמך."
"כרגע, זה לא מרגיש לי ככה." היא אומרת בעצב.
אני אוחז בידה ומונע ממנה לגרום נזק לזרוע שלה, מביט בה כמה רגעים לפני שאנחנו נכנסים לבית. אנחנו חוצים את המסדרון ונכנסים לחדר האורחים. הזקן ומרינה יושבים בספה עם הגב אלינו ואימא שלה ואדם יושבים בספה שליד. הם מסתובבים להביט בנו כשהם מבחינים בנו מתקרבים. אנחנו עוקפים את הספות ואני מושיב את אנה על הכורסא כשאני מתיישב על משענת היד.
הזקן מכחכח בגרון לפני שמתחיל לדבר. "טוב, אז אנחנו כאן כדי למצוא פתרון שמתאים לכולם."
אני מגלגל עיניים. לעזאזל, אנחנו לא באחת מהישיבות שלך בעבודה, זקן.
"אמרתי את זה כבר, היא צריכה עזרה בגידול הילד. יש כל כך הרבה דברים שהיא לא תצליח להסתדר איתם לבד." אימא שלה מזדקפת מעט בספה.
"אני נאלץ להסכים איתך בעניין הזה." הזקן אומר.
אני מביט בו במבט רצחני. איך זה אמור לעזור לנו למצוא פיתרון שיתאים גם לי? "כמו מה? ללמוד להחליף חיתולים? אז זאת לא בעיה. אני אלמד את זה." אני מסנן.
"זה לא רק זה. זה קשור גם בגידול ובפרנסה של הילד. אנה רק התחילה לעבוד. מי יודע כמה זמן היא תחזיק שם, ואם תמצא עבודה מסודרת יותר. ואתה, אתה עדיין רק לומד, לפי מה שהבנתי." האימא מביטה בי במבט רציני, אך אני נשבע שאני רואה את הדאגה שלה, גם כלפיי.
"אם זה הכסף, אז זאת לא בעיה." מרינה מתערבת ומחזיקה את ידו של הזקן.
"זה נכון. לא חסר לנו כסף בשביל לדאוג לפרנסת הילד." הזקן אומר.
ברור שלא חסר כסף כשאתה פאקינג מנכ"ל של חברת בנייה עם פרוייקטים ברוב מדינות העולם.
"מה זאת אומרת?" האימא מקמטת את המצח לעבר מרינה והזקן.
"אני בטוח ששמעתם על החברה W.G." הזקן אומר.
"כן. זאת אחת מחברות הבנייה המצליחות בעולם. אבל איך זה קשור?" אדם מזדקף מתנוחת ה-'אני חושב שזה הבית שלי' ומביט בזקן במבט בוחן.
"החברה הזאת הוקמה מהיסוד על ידי ג'ורג וויילד. אבא שלי. ואני ירשתי את החברה. אני המנכ"ל, ג'ייסון וויילד." הזקן מחייך חיוך גאה, מדבר כאילו הוא הפליץ את החברה בלידה מייסרת.
"אתה מה?" אדם ואימא שלו מתנשפים בהלם. העיניים שלהם עוד רגע בחוץ והלסת שלהם עוד רגע צונחת לרצפה.
"תזהרו שלא תבלעו זבוב." אני מעיר בעוקצנות. אני מביט למטה אל אנה ורואה שהתגובה שלה לא שונה משלהם. אני מניח את ידי תחת הסנטר שלה ומאלץ אותה לסגור את הפה. היא מביטה בי מופתעת וחוזרת להביט בזקן.
הזקן מכחכח בגרונו ומנער אותם מההלם שלהם. "כך שהעניין הזה כבר מסודר."
"נשאר רק לדבר על מקום המגורים." מרינה אומרת ומביטה באימא של אנה. "אני מבינה שאת רוצה שהבת שלך תהיה איתך בשלבים האלה, אבל את לא יכולה לגרום לה להתרחק מכאן ולמנוע מג'ייק לראות אותה."
"א-אני... אני לא יודעת. זה נכון שהעזרה הפיננסית נפתרה, אבל מה לגבי העזרה המנטלית? היא תצליח לעמוד בזה?" האימא משפשפת את מצחה ומביטה באנה. מחכה לתשובה.
אנה מביטה בידיה כשהיא משחקת בהן בעצבנות. "אם להיות כנה, אני לא יודעת." היא לוחשת ומרימה את ראשה. "אבל אני לא רוצה לעזוב. אני יודעת שברגע זה יקרה, שום עזרה מנטלית כבר לא תעזור לי. אני מאוד אוהבת אותך אימא, אבל למדתי גם לאהוב את האצמעות שלי. בבקשה, אל תמנעי ממני אותה." היא מתחננת.
"מה אני אעשה איתך?" האימא נאנחת ומשפשפת במצחה בתסכול.
"תני לה להישאר. שיגורו ביחד וזהו. מה הסיפור?" אדם נשען לאחור ומניח את זרועו על משענת הספה.
אני פאקינג אוהב את הבחור הזה, שאני נשבע שאני מסוגל לנשק אותו. אבל כאילו שזה יקרה. אני מעדיף את הגרסה הנשית.
"אל תדבר שטויות!" האימא נוזפת בו וסוטרת מעט על ראשו. הוא רוטן כשהוא נוגע במקום שבו ידה נחתה.
גם אם אני יודע שהכוונה לא הייתה רעה, זה עדיין מעלה בי הרבה דברים רעים.
היא מסתובבת להביט בזקן שמתחיל לדבר. "רוז, בואי נעשה כזה דבר. בואי ניתן לזמן לעשות את שלו. בואי ניתן לשניי אלה ללמוד להתמודד עם המצב. נראה איך זה הולך, ואז נדע באיזו דרך לפעול. לא משנה מה יקרה, אני אדאג לבת שלך ולנכד שלי בכל מחיר."
"נכדה!" אני מתפרץ. אני מסיט את מבטי ומכחכח בגרוני כשכולם מביטים בי כמו פאקינג ליצן חצר. אני מרגיש את הדם עולה לפניי כשאני שומע את אנה מצחקקת. אני פאקינג מסמיק עכשיו. מי היה מאמין לאיזה מצב אגיע, שבו אני מסמיק כמו ילדה בת חמש-עשרה מאוהבת!
"ומה יקרה אם זה לא יסתדר? היא תהיה אם חד הורית שצריכה לדאוג לפרנסה ולגידול הילד?" לעזאזל, איזו אימא עקשנית.
"זה לא יקרה. יהיה מה שיהיה, אני אדאג להם." אני אומר במהירות.
"אתה רוצה להגיד לי שתהיה עם הבת שלי גם אם אתה לא אוהב אותה?"
מה לכל הרוחות?!
"למה את אומרת את זה?" אנה מתפרצת.
"אנה, את בחורה מאוהבת. והוא נער הורמונלי."
"זה מספיק, אימא!" אנה כמעט צועקת, מביטה בכעס על אימה.
"הוא אמר לך שהוא אוהב אותך?" האימא שואלת ברצינות.
עיניה של אנה מתרחבות. "ל-לא. הוא לא אמר." קולה רועד ואני רואה את עיניה מתחילות לדמוע.
פאק! איך הכל מסתובב נגדי תמיד?
אני קם ממשענת הכורסא, צועד הלוך ושוב בעצבים ומושך מעט את שיערי בידיי. "מה הבעיה שלך? למה את כל כך לא רוצה שהיא תישאר?!" אני מתפרץ על אימא שלה.
כולם מזדקפים במקום מושבם, מביטים בי במתח. "אני אדאג לה ואגן עליה." אני משחרר את שיערי ולוקח נשימה עמוקה. "אני רוצה שהיא תישאר." אני כמעט מתחנן.
אני לא יודע אם אני אוהב אותה בדרך הזאת, אבל אני רוצה שהיא תישאר. אני רוצה שהיא תהיה איתי. וזה הופף אותי לבן זונה אנוכי, אני יודע. אבל אני לא יכול לשלוט בזה.
אני רואה את אנה מביטה בי בעיניים רחבות. אימא שלה מביטה בי במבט בוחן. "אני רואה. אז אתה נורא רוצה שהיא תישאר..." היא מהרהרת בקול. כולם מביטים בה ומחכים לשמוע מה תגיד לאחר מכן. "זה מספיק בשבילי, אני מניחה. אני מסכימה שהיא תישאר."
אנה קמה מהכורסא ומחבקת אותה חזק.
"אבל בתנאי אחד." אימא שלה מנתקת את החיבוק בעדינות. "לא משנה מה, לא משנה מתי, לא משנה איפה ולא משנה באיזה זמן; את תתקשרי אליי אם קורה לך משהו או שאת צריכה משהו. ואם אני רק אדע שהפכת לאומללה, אני גוררת אותך הביתה מהשיערות. הבנת אותי?" פניה רציניות.
"כן." אנה מהנהנת במהירות ושוב מחבקת אותה.
אני פולט אוויר בהקלה וצונח על הכורסא. עם כל המתח הזה, אני בטוח שחיי התקצרו בעשר שנים.
"אם כך, אז אתם יכולים לעזוב." אני מחווה בידי לעבר היציאה.
"אתה יכול לשכוח מזה. אני נשארת ליום ההולדת של הבת שלי מחר. כבר דיברתי עם אבא שלך על זה." היא מחייכת חיוך ערמומי.
"מה זאת אומרת כבר דיברתם על זה? רגע, הסכמת לי להישאר עוד לפני?" אנה שואלת.
"בערך... דיברנו על כך שתישארי לזמן מה, אבל לא דיברנו על כך שהוא מנכ"ל של חברה מצליחה." האימא צוחקת.
"אז למה ניהלנו את השיחה הזאת עכשיו?"
"רציתי לשמוע את התגובה שלו. והיא בהחלט מספיקה בשבילי." היא מחייכת לאנה ואז אליי.
מה ל... אז היא יכלה לחסוך את כל הדרמה הזאת?! הייתי עכשיו יכול להיות עם אנה במיטה ולעבוד על המיני אנה!
רגע...
"יש לך יום הולדת מחר?" עיניי מתרחבות.
היא מסתובבת להביט ומחייכת חיוך ביישני. "כן."
פאק, אני צריך לחשוב על מתנה. אבל אני חושב שהמיני אנה זאת המתנה הכי טובה בעולם. רגע, למה אני בכלל חושב על מתנות? מעולם לא חשבתי על זה. לא רציתי לחשוב על זה. אבל הידיעה שיש לה יום הולדת מחר, גורמת לי לרצות לחשוב על זה.
מה לעזאזל לא בסדר איתי?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אז זה הפרק להיום. מקווה שאהבתן ;)