מוכנה לנסות - ready to try

פרק 64

אני מביט באנה שיושבת בכורסא ומדברת עם כל האורחים במסיבה שלה.
"ג'ייק, אנחנו יכולים לדבר?" הזקן שואל אותי כשהתקרב אליי. אני מפנה את מבטי אליו.
"קדימה." אני אומר כשאני לוגם מהכוס.
הזקן מחייך מעט בהקלה ופונה ללכת לאחור.
מה ל... הוא אמר שהוא רוצה לדבר, לא?
"בוא אחריי." הוא אומר לפתע וממשיך ללכת.
אני מהדק את אחיזתי בכוס ומתחיל ללכת אחריו. נותן לו להוביל מחוץ לדלת אל הגינה הקדמית.
על מה הוא רוצה לדבר?
הוא מתיישב על מדרגות הדק מעץ. "בוא שב." הוא אומר כשהוא טופח בידו על המדרגה, מסמן לי לשבת לידו.
"אני לא כלב." אני מסנן.
"תפסיק להיות עקשן, ובוא כבר." הוא מתחיל להישמע חסר סבלנות.
אני מגלגל את עיניי ונאנח בתבוסה כשאני צועד לכיוונו, ומתיישב לידו. "על מה אתה רוצה לדבר?" אני שואל מבעד לכוס ולוגם לגימה ארוכה ועמוקה. מביט קדימה אל הנוף שנבלע בשמיים החשוכים, ולא מביט בו.
"עשרים, הא?" הוא נאנח מעט ומביט גם קדימה, משלב מעט את אצבעותיו כשהוא משעין את סנטרו על ידיו.
"מה?" אני מסובב את ראשי להביט בו.
הוא גם מסתובב להביט בי. "אז היא בת עשרים." הוא ספק שואל ספק עונה.
"כן, אז?" אני מצמצם את עיניי אליו. "דרך אגב, לא היית צריך לארגן את כל זה." אני משנה נושא כשאני חושב שאני יודע לאן הוא חותר.
"שטויות. אני רוצה שהבחורה שהולכת להיות האימא של הנכד שלי תחגוג יום הולדת כמו שצריך." הוא מחייך חיוך עדין.
"נכדה." אני ממלמל ומביט שוב קדימה.
אם עוד פעם מישהו יגיד את זה בלשון זכר, אני אכניס לו את הגרביים המלוכלכות שלי לפה שלו. ואולי גם את התחתונים, אם הוא יעלה לי על העצבים.
"למה אתה מתעקש שזאת תהיה בת? מה רע בבן?" הוא שואל, ואני יכול לשמוע את הבלבול בקולו. אני צוחק בתוכי. הוא לא יודע.
"כי אני לא רוצה שיהיה לך נכד שייצא כמו הבן שלך." אני אומר בשקט ולוגם שוב מהכוס, לפתע לחוץ לשמוע את התשובה שלו.
"ולמה אתה אומר את זה?" אני יכול לשמוע עכשיו את האכזבה בקולו.
אני נוחר בבוז. "בוא נודה באמת, זקן. אני מאכזב אותך. אני לא הבן שחשבת שאני כשעזבת אותי בגיל עשר. השתניתי. לרעה. אמרת שהתעדכנת דרך ההורים של ליזי, אז אתה בטח יודע איזה חרא עשיתי. אני לא הבן שהייתי לפני שעזבת. אני לא עוד הבן שאתה יכול להתגאות בו. אני לא הגאווה שלך יותר, אני האכזבה הגדולה ביותר שלך." אני אומר כמעט בעצב, אבל מסתיר את זה בצחוק הלועג שיוצא ממני.
"ג'ייק," הזקן מניח את ידו על גבי. "זה לא נכון. אני לא אשקר לך שלא איכזבת אותי יותר מפעם אחת, אבל אתה עדיין הגאווה שלי. אתה הבן שלי, ואני גאה על כך. לא משנה מה עשית או מה תעשה, או אם תאכזב אותי שוב, הדם שלי זורם בך ואתה חלק ממני. וזה לעולם לא ישתנה. אתה הבן שלי, ולא יכולתי לבקש יותר טוב מזה."
אני מביט בו מופתע. גם אם אני יודע פחות או יותר את הסיבה לניתוק בנינו, זאת הפעם הראשונה שאני שומע את זה ממנו. הפעם הראשונה מזה שבע שנים שאני שומע את אבא שלי מדבר אליי בצורה כזאת. שומע את אבא שלי, ולא את הגבר הנוטש שחשבתי שהוא היה.
"רק חסר לי שעכשיו תתחיל שיחה בין אבא לבן." אני מגלגל את עיניי. אני מנסה להיראות אדיש, אבל בתוך תוכי, אני... מאושר.
מזה כמעט שמונה שנים מחיי האומללים אני מרגיש אושר אמיתי. ואת זה גורם לי להרגיש האיש ששנאתי כל הזמן הזה.
"אם כבר שיחה בין אבא לבן, הייתי צריך לנהל איתך את 'השיחה' לפני כל העניין הזה." הוא מנסה להישמע רציני אבל אני נשבע שאני שומע שעשוע בקולו.
"אוחח, אל תתחיל!" אני גונח ומנער ממני את ידו. אני קם ומתחיל להתקדם חזרה אל הדלת כשאני שומע אותו צוחק מאחוריי. "בוא ניכנס חזרה, אבא." אני אומר. אני שומע אותו מתנשף, ונכנס חזרה לפני שהוא מספיק להגיב.
לעזאזל, זה מרגיש מוזר לקרוא לו ככה. אני חושב שאני אמשיך לקרוא לו זקן.
כשאני נכנס חזרה ועיניי ננעלות על אנה, אני מרגיש את האושר שלי מתעצם כשאני רואה את הטבעת מנצנצת על ידה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הפרק הזה נורא קצר כי לא היה לי זמן לכתוב הרבה, הייתי כל כך עסוקה היום.
אבל לא רציתי לגרום לכן לחכות.
מקווה שאהבתן ;)