מוכנה לנסות - ready to try

פרק 102

"עכשיו ברצינות, מה אתה עושה כאן?" אני מרימה גבות אל אדם שעובר את סף הדלת ונכנס פנימה לדירה כשהוא עוקף אותי.
"שמעתי את השיחה של אימא ושלך." אדם אומר כשהוא מתמקם על הספה בסלון.
"יש עוד מישהו ששמע?" אני מגלגלת את עיניי כשאני סוגרת את הדלת ומתמקמת על הספה לידו.
אדם מכווץ את שפתיו כשהוא משחק בחוט סורר בשרוול החולצה שלו. "קוראים לו מקס."
"מה?" אני שואלת.
אדם מרים את עיניו מהשרוול ומביט בי. "לבן הדוד הזה, קוראים מקס." שפתיו מתהדקות מעט.
"איך אתה יודע?" אני מכווצת גבות בשאלה.
הוא מרכין את עיניו כשהוא תולש לבסוף את החוט הסורר ושב להביט בי. "זוכרת שכשהיינו אצל אימא ובאת לקרוא לי כדי שאסיע אתכן לסופר את שאלת אותי למה לא בדקתי את ההודעה בפייסבוק?" הוא רוכן מעט קדימה כשמרפקיו נחים על ברכיו וסנטרו נח על אגרופיו.
"נגיד..." אני אומרת בבלבול.
"אז זה היה הוא. הוא שלח לי בקשה ואישרתי, לא לפני שבדקתי את הפרופיל שלו. אחרי שאישרתי ראיתי תמונות שלו עם סבתא. חשבתי שאני הוזה אז שלחתי לו הודעה. הוא לא ענה מיד אבל לבסוף זה קרה. ובואי נגיד שמה שהוא כתב לא היתה בדיוק התכתבות מרגשת בין שני בני דודים שמעולם לא נפגשו. הוא כתב הרבה דברים. דברים רעים. זאת הסיבה שלא עניתי לו כששאלת אותי." אדם מהדק את הלסת כשהוא מסיים לדבר.
אני מביטה בו עם עיניים רחבות. מנסה לעכל את מה שאמר. "איזה דברים?" אני מצליחה לשאול בקול שקט אחרי שהתעשתי.
אדם שולח לי מבט מתוח. "לא איומים או משהו כזה, אל תדאגי. אבל עדיף לך לא לדעת." אדם פולט אוויר כשהוא נשען עכשיו לאחור ומניח את זרועו על משענת הספה. "בכל מקרה, כששמעתי שפגשת אותו, הייתי מופתע. לא ציפיתי שדווקא את תיתקלי בו. לכן החלטתי לנסוע לכאן וחשבתי שאולי אוכל לפגוש אותו ולשאול למה הוא היה כזה בן זונה."
"אבל למה לך הוא שלח בקשה ולי לא?" אני שואלת במהירות. למה לאדם כן, ולי לא?
זאת הסיבה שכשהוא ראה אותי הוא ברח? הוא הרגיש אשם בכל מה שכתב לאדם ולא ידע איך להתמודד עם זה? משום מה, לא נראה לי שזאת הסיבה.
"למה את מתלוננת? יש לך מזל שהחרא הזה לא הגיע אלייך דרך הפייסבוק והציף אותך במכתבי ה'חיבה' שלו." אדם אומר בקול מלא גועל כשהוא מסמן מרחאות באצבעותיו.
"אבל הוא כן יכל. יש לי אותך בחברים, כך שהוא היה יכול להגיע אליי דרכך. אבל הוא בכל זאת לא." אני לוכדת את שפתי בין שיניי כשאני מרגישה את גלגלי המוח שלי מסתובבים בניסיון להבין.
"מי יודע," אדם אומר בפשטות ומושך בכתפיו.
"זה פשוט מוזר." אני ממלמלת.
"מתי ראית אותו?" אדם שואל.
"לפני-"
"התכוונתי באיזו שעה." אדם קוטע אותי.
"קצת אחרי שבע בערב." אני משיבה. "אבל למה השעה חשובה?"
"כי יכול להיות שיש לו שעה קבועה בה הוא מופיע באזור." אדם אומר כשהוא מכרסם מעט את שפתו ומהרהר.
"שעה קבועה? באמת?" אני שואלת בגלגול עיניים.
"יש לך רעיון יותר טוב? חוץ מזה, זה לא נראה שפגשת אותו שוב אחרי זה כשאת הולכת וחוזרת מהעבודה. אולי השעה שבה ראית אותו היא השעה שבה הוא חוזר מעבודה או משהו. את לא היחידה שעובדת את יודעת." אדם אומר בהתגרות.
אני מתעלמת מהטון המתגרה שלו ומהנהנת בהסכמה. "זה נשמע די הגיוני עכשיו כשהסברת את זה כמו שצריך."
"מה השעה עכשיו?" אדם שואל כשהוא מצמצם את עיניו לכיוון הממיר בטלוויזיה כדי לראות את השעה.
"ארבע וחצי." אני עונה כשאני בודקת בפלאפון שהוצאתי מהכיס.
אני נועלת את המסך ומרימה את עיניי לאדם, רואה אותו מביט בי במבט ערמומי.
"מה?" אני מקמרת גבה בחשדנות.
"בא לך לצאת להסתובב בשבע בערב?" חיוך מופיע בזווית פיו.