נקודת המבט של ג'ייק.
"בן זונה!" הזקנה מטיחה את הנייד שלה על השולחן הקטן בסלון.
"אל תגידי לי, הוא לא שם קצוץ עלייך ולא רוצה לשלוח לך אגורה." אני מלגלג.
היא מניחה את רגלייה על השולחן ונשענת לאחור בספה, פולטת לכיווני עשן מהסיגריה. "יותר גרוע. הוא רוצה לבוא לכאן! הוא אמר שיתן לי כסף ברגע שיבוא לכאן! עד כמה אנוכי הוא יכול להיות?!" היא בועטת ברגלה על השולחן.
מה? למה שהוא ירצה לבוא? זה נכון שנעלמתי מבלי להודיע, אבל... הוא מעולם לא בא. גם אם לא הצליח, הוא לא בא. אז למה דווקא עכשיו? מה שונה עכשיו מכל הפעמים שניסה?
המכשפה נועצת בי מבט כאילו קוראת את מחשבותיי. "אתה..." היא מורידה את רגליה מהשולחן ונשענת מעט קדימה, מנופפת לעברי עם הסיגריה הדלוקה שלה. "אתה סיפרת לו משהו?"
אני נרתע מעט כשהסיגריה מתקרבת לפניי, ניצוצות מאיימים לעוף עליי. "כאילו שיכולתי. שברת לי את הנייד, זוכרת?" אני מסנן ומסיט את מבטי מהסיגריה.
היא צוחקת. "צודק." היא מפסיקה לצחוק. "אני חייבת לחשוב על משהו. אין סיכוי שאני נותנת לכף רגלו לדרוך בבית שלי. סבלתי מספיק בגלל החרא הזה ואני לא מוכנה שהוא יהיה אצלי."
אני צוחק בתוך עצמי. את סבלת? איך בדיוק יכולת לסבול כשאני הייתי זה שהיכית?
אני עדיין זוכר את היום בו היא פוצצה לי את הצורה כשהייתה שיכורה מהתחת, כל כך חזק שפאקינג אישפזו אותי! אבל אני חייב להודות, שזה די הפתיע אותי שהיא זאת ששילמה את החשבון על האישפוז. פאק, זה לא. היא עשתה זאת כדי שיחשבו שהיא אימא דואגת. היא עשתה את זה בשביל השם הטוב שלה. לא בשבילי. אחרי הכל, היא זאת ששלחה אותי לשם. היא זאת שגרמה לזה.
"מה כל כך מצחיק?" היא מסננת כשאני צוחק במרירות.
"הו, כלום. רק על עד כמה שאני אוהב אותך." אני יורה בארסיות. היא לא מתרגשת בכלל מהארס בקולי. אחרי הכל, היא כבר מלאה בו.
"ילד מעוות." היא מעוותת את פניה. היא לוכדת את הסיגריה בין שפתיה כשהיא קושרת את שיערה השחור לפקעת מבולגנת. "אני צריכה שתלך לחנות." היא אומרת כשסיימה לקשור את שיערה.
"ולמה לי לעשות זאת?" אני נשען לאחור בכורסא הקטנה.
היא מכבה את הסיגריה ומדליקה חדשה. "אם אתה רוצה לאכול, אז תקנה משהו. אני ממש לא מתכוונת לבשל." היא נועצת את עיניה החומות עליי.
כמה אירוני. היא לא רוצה לבשל בשבילי. לא שהיא עשתה זאת במשך כל הזמן הזה.
"תביאי כסף." אני נעמד על רגליי.
היא נוהמת כשהיא מוציאה כמה שטרות מהכיס שלה ומושיטה אותם אליי. אני מהסס להושיט את ידי. "אני לא אנשך אותך." היא צוחקת צחוק צולע.
"לא, את לא." אני אומר כשאני לוקח את השטרות מידה. היא לא תנשך, רק תשבור כל עצם מזורגגת בגוף שלי. ואם תהיה במצב רוח יותר טוב, אולי רק תקלל, מי יודע.
"איך הפציעות שלך?" עיניי מתרחבות כשאני שומע אותה שואלת את זה. "תמשיך ללבוש ארוך עד שהם יעלמו. אני לא צריכה שאנשים יתחילו לשאול שאלות." היא אומרת ביובש.
זונה... ידעתי שזה מה שמדאיג אותה. לא היה לה אכפת ממני במשך כמעט שמונה שנים אז בטח ובטח שלא יהיה לה עכשיו.
אני מתעלם ממנה ומתחיל ללכת.
"אתה עולה לי הרבה כסף!" היא קוראת אחריי כשאני מתקדם לעבר הדלת.
"אם לא היית שוברת את האשראי, לא הייתי נמצא פה ומבזבז אגורה שחוקה אחת שלך!" אני נוהם וטורק אחריי את הדלת כשאני יוצא.
אם היא לא הייתה שוברת אותו, לא הייתי נמצא בחור הזה! הייתי כבר חוזר ושוכח את הקיום השטני שלה.
אני מחליט שלא לקנות אוכל והלכתי לקנות משהו לשתות. אחרי ששתיתי, אני מרגיש מעט משוחרר. הסחרחורת שאוחזת אותי, גורמת לעולם לקבל צורה שונה. גורמת לי להרגיש שאני נמצא בעולם שונה. טוב יותר. אני לא אלכוהוליסט אבל אני בהחלט אוהב את התחושה שזה גורם לי. גורם לי לשכוח מהכל.
אני הולך ברחוב החשוך, ידיי תוחובות בכיסים. אני ממלמל קללה כשאני מועד על אבן קטנה ובועט בה עד שהיא פוגעת באחד הפחים, גורמת לחתול רחוב לצווח, אני קופץ מעט בבהלה כשהחתול קופץ ובורח.
"תראו, תראו. את מי אנחנו רואים כאן?" אני שומע קול עמוק וצחוק נבלע מאחוריי.
אני מסתובב לאחור ורואה את טום וחבורת השפוטים שלו. אני זוכר איך כמעט כל הזמן הייתי מכסח לו את הצורה. לו, ולשניי הבבונים לידו.
"למה אתה כאן? לא אמרת שאתה טס לגור עם האבא העשיר שלך?" טום צוחק ומעביר את ידו בשיערו הבלונדיני. הוא חושב שהוא שובר לבבות, אבל הוא שובר את העיניים לכל מי שמסתכל עליו. הוא נראה כמו תאונה מהלכת.
"באתי לביקור." אני מזייף חיוך.
"ביקור בבית החולים?" אחד הבבונים שלידו מדבר. אני מרגיש את הדם מבעבע בתוכי כשהוא צוחק.
"כן. באתי לבקר במחלקת הפסיכאטרי כדי לראות אותך, דיק." אני מסנן.
"זה דין!" הוא צועק ומביט בי במבט מאיים.
"מה שתגיד, דיק." אני מגחך ומושך בכתפיי.
דין מהדק את אגרופיו ומזנק לעברי, ולפני שאני מספיק להגיב, אגרופו מכה בלסת שלי.
אני מועד בצעדים כושלים לאחור ומעביר את ידי כדי לנגב את הדם שיוצא לי מהפה. "זה כל מה שיש לך?" אני מתגרה ויורק מעט דם על הרצפה.
"יש לך משאלת מוות, וויילד." טום מתערב.
"מה קרה? אתה לא יכול לסבול את זה שהשפוטים שלך עושים מהלכים מבלי לבקש רשות?" אני משתעל כשטום נותן לי ברכית לבטן. "אני חייב לציין, שחשבתי שתשתפרו. אימא שלי מסוגלת ליותר טוב מזה!"
שלושתם מזנקים לעברי ביחד. מכים אותי באגרופים ומטיחים אותי על הרצפה.
"אל תחשוב שאתה יותר טוב מאיתנו!" טום יורה את המילים ויורק לכיווני, והם מתחילים להתרחק.
אני מרגיש את האלכוהול ואת הזעם מתערבבים ביחד וגורמים לתחושה ממכרת של אדרנלין בדם שלי. לפני שאני יכול לשקול את המעשים שלי, אני קם מרצפת הלבנים הקשה ומזנק לעברם. ואז, הכל הופך למעורפל כשאני מכסח להם את הצורה בזה אחר זה. "עכשיו מי יותר טוב?! אל תשכחו שאני יכול למרוח את הפנים שלכם על האספלט ולגרום לכך שאפילו המשפחות שלכם לא יזהו אותכם!" אני נוהם ופונה ללכת, משאיר אותם על הקרקע.
אני נכנס לבית של המכשפה, מכוסה בעפר ובדם. המכשפה בוחנת אותי כשאני חולף על פניה בסלון. "מה לכל הרוחות עשית עכשיו?!" היא צועקת.
"רבתי מכות. לפחות עכשיו יש לך הסבר הגיוני לפציעות שלי!" אני צועק בחזרה וטורק את דלת החדר כשאני נכנס ונשכב על המיטה.
"אבל עדיין אין לך הסבר מוצלח לקיום שלי." אני ממלמל לעצמי וצוחק ללא הומור.
אם אלה החיים שיש לי עכשיו, אז עדיף כבר שלא יהיו. כרגע, אני מרגיש שאין טעם לחיי האומללים. הרבה פעמים חשבתי לסיים עם כל זה, אבל אין שום סיכוי שאתן לה את התענוג. וגם, הולך להיות לי... ילד.
עכשיו יותר מכל, אני נחוש לגדל אותו. אני נחוש להראות למפלצת הזאת שאני שווה את הקיום שלי. שאני שווה את זה שאנה תהיה לצידי עם הילד שלנו...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אההה! עשיתי את טעות חיי! בטעות פרסמתי את הטיוטה לפרק האחרון אבל מחקתי אותו... מקווה שלא הספקתן לקרוא. ואם כן, מקווה שלא הרסתי! >.<"
YOU ARE READING
מוכנה לנסות - ready to try
Romanceאנה בלום היא בחורה טובה שרוצה להפוך לעצמאית ולהצליח בחיים. היא עוברת לגור בדירה עם שותפות בעיר אחרת, הרחק מבית אימה. היא תכננה את הכל. למצוא עבודה טובה, חברים חדשים וכמובן אהבה. עד מהרה היא מגלה שלא הכל הולך כפי שהיא תכננה. השותפות שלה הן לא מה שהי...
