רגשות כמו פרחים - 2&1

פרק 3 - איכות

&&&בתמונה סהר&&&

אדם : למה יש לך רק 5 חברים ?
אני : זה לא הכמות זה האיכות ...

●●●●●●●●

"לאן אנחנו הולכות ?" "לשבת איתם" לא נכון....!!! היא סוחבת את ידי במורד המדרגות ועכשיו אני חשופה מול חבורת בנים בוחנים עם הורמונים משתוללים כשעל גופי שורט קצר וחולצת בטן, היא מצטופפת בין הבנים וכמה מהם מחבקים ומנשקים אותה בראש, "בואי" רפאל קורא לי ואני מסתכלת עליו לכמה שניות ואז על הקיר ואני חושבת שלהישען על הקיר זה מקום יותר בטוח, "אני בסדר פה" אני אומרת לו בחיוך והוא קם לעברי ומרים אותי, "רפאל תוריד אותי!" אני אומרת אבל זה כבר מאוחר מדיי כי עכשיו אני יושבת בין רפאל לבין סהר אגם.

כל הצהריים הם צחקו והישתוללו הם היו בהיי מטורף של שבת כזאת, "מישהו רוצה פנקייקים ?" אני שואלת כי את האמת לא היה לי מה לעשות כי לא היתחברתי אליהם ממש, כולם מהנהנים בראשם בנימרצות חוץ מסהר שישב ושיחק בטלפון, "אני אבוא לעזור לך" סיוון אומרת, "לא זה בסדר, את יודעת שאני לא סובלת שנכנסים לי למטבח" אני אומרת בהנפת יד ומבטלת את דבריה,
אני קמה ממקומי לכיוון המטבח הענקי שלהם פי שניים יותר משלי ומוציאה מהמקרר את כל מה שצריך.

באמצע ההכנות אני נזכרת במשהו קטן שקרה עם סבתא לפני כמה שנים, אולי חמש ?
עמדנו במטבח שלה והיא עמדה לספר לי את המתכון המפורסם שלה לעוגת שוקולד וכשהיא באה לספר לי אותו ירדה לה דמעה מהעין, היא מחתה אותה במהירות ובמקומה באו עוד כמה עד שהיא נשברה סופית ופרצה בבכי, "מה קרה סבתא ?" שאלתי אותה והיא אחזה בחתיכת נייר וניגבה את עינייה וקינחה את אפה בצער, "פשוט את את כל כך דומה לה יסמיני, ובדיוק בגיל שלך סיפרתי לה את המתכון הזה, את כמו בת בשבילי. אני פשוט מתגעגעת אליה כל כך" הרגשתי תחושת פספוס והחמצה, עלייה על סבתא שאני יודעת שהיא לא מתכוונת לזה אבל אולי מנסה לרמוז לי במילים אחרות שהייתי טעות? "סבתא, אני טעות ?" אני שואלת והיא פוערת את עיניה הכחולות לרווחה ומנידה בראשה כמו מטורפת ומחבקת אותי חזק, "מבין כל הדברים שהיא עשתה והיא עשתה הרבה! הישתכרה, עישנה, היתלבשה חשוף מדיי, את היית "הטעות" הכי טובה שלה!" היא מבטלת את דבריי וחיוך צחקקני עלה על שפתיי ובילינו את כל היום הזה בדיבורים עליה ועל המתכון ולרגע הרגשתי כמו בובספוג וכמו מר קראב שרק שניהם יודעים את המתכון הזה...

(מה שקורה עכשיו-ה.כ)

זרם מים מעיר אותי מהמחשבות הרחוקות שלי ואני מביטה לצד וסהר אגם עומד שם אוסף טיפה מים עם ידיו ומושך את שיערו לאחור בטח מהחום, הוא לבוש בחולצה שחורה שמבליטה את שריריו, מכנס אפור וצמוד לרגליו עם קרע בברך ונעלי אדידס של עשירים,
"את יודעת לבהות באנשים זה לא מנומס" הוא לפתע אומר ואז פורע את שיערו ופעולה קטנה גרמה לי לרעד בכל הגוף, לא עניתי כי פחדתי הוא ידוע בפתיל הקצר שלו ולא רציתי להתחיל להצית אותו, "נו" הוא אומר וחולף על פניי ותוך כדי מתחיל לערבב את כל המצרכים, אוקיי ? , "נו?" אני לוחשת והוא שופך את התערובת לחלקים קטנים בשביל שיצאו עגולים על המחבת, הוא יודע לעשות משהו חוץ מליהיות מאיים, יפה! "אני מחכה להיתנצלות שלי" הוא אומר בגסות כאילו זה כל כך מובן מאליו שאני באתי להיתנצל בפניי דבר שלא הייתי צריכה, "אני לא מתנצלת" אני אומרת בלחש והוא מפנה אליי את פניו היפות ועכשיו אני רואה את עיניו השחורות, הן נראות כל כך שחורות שאין שם רגש רק צער וכאב אבל עם זאת הייתי רוצה לדעת מה מסתתר מבעד לשחור וזה סיקרן אותי כל כך, "את תתנצלי וזה לא ישנה איפה ומתי" הוא לוחש באוזני ולוקח את קערת הפנקייקים שהספיק להכין בזמן שחשבתי על איזה יהיר ושחצן הוא או בעיקר על העיניים שלו,
אני הולכת אחריו כמו שפוטה קטנה והוא שם את הפנקייקים שם וכולם רצים אליהם וטובלים אותם בנוטלה כאילו לא אכלו שנים, "שימות העולם אם אני לא אוכל את זה כל היום!" אחד מהם צועק וכולם אומרים דברים באותו נושא ומשבחים אותי.