רגשות כמו פרחים - 2&1

פרק 31 - היא הייתה

היא הייתה בלתי ניתנת לעצירה ולא בגלל שלא היו לה כישלונות וחששות אלא בגלל שהיא המשיכה לתעב אותם...

●●●●●●

נ.מ סהר -

23:13 -

"תמרה קרה משהו תיכנסי דחוף!" קורא הרופא מפתח הדלת ואני עדיין מנסה ליהיות אופטימי עדיין מנסה לחשוב שהיא תחייה, "קום סהר" אור אומר לי ואני מושך באפי מבעד לדמעות ויושב בחזרה נשען על הקיר מאחוריי ונרדם...

●●●●●

אני מתעורר עם כאב גב רציני ומגלה שישנתי לילה שלם על הכיסאות של הבית חולים. אין אף אחד לידי זה רק אני והכוס קפה הריקה שלי שאני לא זוכר באיזה שלב של הלילה שתיתי אותה ועוד איך ישנתי אחריה.
אני קם מן הספסלים ומולי עוברת אחות ואני ממהר לתפוס אותה, "אני יכול להיכנס לחדר של יסמין אושריה?" אני שואל והיא מוציאה את שפתה התחתונה בסימן של לא יודעת ומיתקשרת למישהו ואומרת לי לחכות.

היא חוזרת אחרי השיחה שלה ופנייה ניהיו אדומות, "אני מצטערת אבל....יסמין אושריה נפטרה אתמול בלילה" היא אומרת והולכת אחרי שהיא שולחת לי חיוך מנחם. אני יושב שוב בעל כורחי בספסל בוהה בדלתה,
אני לא מאמין! אני לא מאמין! כל האופטימיות שלי וכל המחשבות הטובות שניסיתי לעבוד על עצמי בעזרתן היו לשווא. כי היא באמת מתה. אין לי יותר את אותן עיניים כחולות שיכולתי לשקוע בהן מיליון שנה, את אותו חיוך רחב ויפה שסימל אושר אבל החביא כל כך הרבה עד שידעתי שזה מדכא, את אותו שיער רך ויפה שאהבתי לשחק בו ואת אותו צחוק מושלם שהצחיק אותי גם אם היא לא סיפרה את הבדיחה הכי מצחיקה, אני אוהב אותך יסמין אני מצטער כל כך זה הכל באשמתי!

"סהר" מישהו קורא לי מעליי ואני מרים את ראשי רואה אדם שלא ראיתי לפני כן מטלטל אותי בחוזקה וממשיך לצעוק את שמי , "סהר ! סהר !!"

●●●●●●

"סהר!!" אני שומע צרחה מחרישת אוזניים ופוקח את עיניי מביט מסביב רואה שאני עדיין בבית החולים וראשי מושען על הקיר ועומרי לצידי וכך גם המשפחה של יסמין,
"אתם יכולים להיכנס" אומר אחד הרופאים שיוצא מחדרה ואני מביט לצדדים רואה חיוכים פרוסים על הפנים של כולם, אני לא יכול לתאר את ההרגשה הטובה הזו, זה היה החלום הנורא ביותר בחיי! .

אחרי שכולם נכנסו ויצאו נשארתי אחרון. פחדתי להיכנס אז בגלל זה אמרתי לשאר הבנים שילכו כי אני סתם אעקב אותם. אני מנסה למצוא את טיפת האומץ בלהיכנס ולהגיד לה משהו אבל כל מה שאני מרגיש זה בושה, בושה בכך שאני גרמתי לה לזה, בגללי היא סבלה כל הזמן הזה. ידעתי שאם זאת היא צריכה אותי לידה היא צריכה מישהו שייתן לה את האהבה השווה כמו שכולם נותנים לה.

אני קם ממקומי ולוקח נשימה ארוכה משפשף את ידיי ברגליי מחמם את עצמי לקראת הדבר שאליו אני הכי מפחד.
אני נכנס לחדר ורואה אותה מחוברת לכל כך הרבה מכשירים פנייה פצועות בחתכים ומזרימים לה דם. "היי" קולה חלש אבל עדיין על שפתיה אותו חיוך יפה מסתיר כאב. "היי" אני אומר ומיתיישב לידה, "איך אתה מרגיש ?" היא שואלת ומחווה בידה בכדי שאדבר, "אני בסדר, אבל מה קרה לך אתמול בלילה ?" אני שואל והיא נאנחת ולוקחת את המים שלה ושותה מהם.