רגשות כמו פרחים - 2&1

פרק 58 - אליס בארץ הפלאות - סיום חלק 1

Jumpa & bad paris - dont go ( ft.reece)

הייתי אבודה בתוך עולם גדול. עם פרחים ועצים, הייתי אבודה ואיבדתי את זה...
(משפט בהשראת אליס בארץ הפלאות)

●●●●●●●●

בוקר למחרת -

נ.מ יסמין -

7:19 -

שקט. זה כל ששמעתי. היתענגתי על אותם דקות כמו שאני היתענגתי על כל דבר טוב בחיים שלי, שום דבר לא נשמע ברקע חוץ מסופות החול הזעירות, ציוציי הציפורים הגדולות ורישרושי השיחים העבים. לא רציתי לפקוח את עיניי ולגמור את ההנאה הזו אבל ברגע שהרגשתי את גופי מטולטל הבנתי שעליי לקום. "נסיכה הודית שלי" הוא לוחש באוזני וצחקקתי מהכינוי שנתן לי. יסמין...הייתה הודית ? שמתי פרצוף לא מובן על פניי וסובבתי את פניי אליו. "יסמין לא הייתה הודית. אם כבר ערבייה" "איזה ערבייה?! אולי פרסית ?" הוא מגרד את ראשו בכמיהה ונראה כי חושב על הרבה על זאת.

"אני חושבת שמיצינו את המקום הזה" אני אומרת בתשישות ומותחת את ידיי. סהר קם על רגליו ומיד לאחר מכן עזר לי והוביל אותנו לאוטו. הבטתי מסביב ולמרבה ההפתעה אלו היו רק אנחנו שנשארו במסיבה, אנחנו והמארגנים שהולכים מאוחר יותר, מצחיק...
היתרפקתי על הכיסא בהנאה וידיי איווררו את פרצופי האדום והמזיע מהחום של השמש הקרובה אלינו. "בוא נלך מפה כבר!" אני מריצה בו וחיוך צחקקני עלה על שפתיי, "בסדר טמפון אחת תרגעי" הוא מגשש בתא הכפפות אחר המפתחות ומוציא אותם אחרי מספר דקות.

סהר התחיל לנסוע על הכביש הריק, לא הייתה שום מכונית מלפנינו ולא מאחורינו אלו היו רק אני הוא והנשרים. רגליי הרגישו חסרות מנוח וזו הרגשה מעצבנת ומרגיזה, חלצתי את נעליי העקב המציקות והחלפתי אותן לאולסטאר שבחוכמה רבה ידעתי להביא מהבית, החלפתי מהר ושמתי את רגליי על של סהר בזמן שנהג. הוא ליטף ועיסה אותן ומדיי פעם היסתכל על פרצופי הנהנה, לפתע קולות קטנים מילאו את חלל האוטו ופרצופו של סהר נעשה מתוח. "שיט שיט!" הוא ממלמל בלחץ וידיו מתעסקות בהגה במהירות. איבדנו שליטה על הרכב ובשנייה הוא עף הצידה והיתרסק על אבן ענקית שהייתה שם, כשאנחנו בתוכו....

12:45 -

החתכים שלי מהאבנים המלוכלות מיזדהמים מרגע לרגע, ידיי מלוכלות ורגליי כואבות. סהר נראה לא סובל מעט, גם הוא עייף ותשוש ונראה שעוד שנייה ייצנח לישון על האדמה. האוטו שלו היתרסק והיתנפץ באבן ובנס ניצלנו הפעם עם כמה מכות וחתכים עמוקים, וניתקענו הרבה קילומטרים לפני הכניסה לבאר שבע, השלטים עם ההכוונה נראו מרחוק אך אני בטוחה שזה מרחק של כמה שעות עד שנגיע לאחד מהם ואולי טיפה יותר עם קצב ההליכה שלנו.

אני לא אומרת לסהר אבל כל שנייה שעוברת אני מאבדת עוד ועוד תקווה, אני מרגישה שכאן אני הולכת למות, פה באמצע המדבר כשעורבים הולכים לבתר את הגופה שלי להנאתם. יש לנו בקבוק מים אחד מלא שסהר שמר בתא המטען המוצל ואני מקווה שזה יוכל לספק אותנו, "רוצה לשתות?" הוא שואל ואני מנידה בראשי ומיתקרבת אליו. "תשתי יסמין בבקשה! אני לא רוצה שתיתייבשי" הבטתי בעיניו וראיתי את הדאגה משתקפת בהן, הוא בסך הכל רוצה שאהיה בסדר זה הכל.