רגשות כמו פרחים - 2&1

עונה 2 - להיתגעגע - פרק 3

להיתגעגע אלייך בא בגלים,
והלילה...אני טובעת.

• • •

השעה כבר 12 בלילה ומצאתי את עצמי עובדת בנחרצות. כל המשרד היה ריק חוץ מכמה אנשים שהחליטו להישאר בדיוק כמוני. הגיע הזמן מבחינתי ללכת הביתה, סגרתי את המחשב ואספתי את כל הניירת וזרקתי אותה לתיק הג'אנסטפורט השחור שלי. לקחתי את הטלפון והלכתי למעלית, ונעמדתי מולה עד שתגיע, שלחתי את ידי לכיוון צווארי בכדי לשחק מעט עם השרשרת שלי אבל לא הרגשתי אותה שם, הלכתי במהירות למראה ובדקתי בלחץ אם היא שם בכלל או שהיא מסתתרת או פשוט הפוכה, אבל היא לא, היא בכלל לא על הצוואר שלי.

זה רע, פשוט רע שאיבדתי אותה! אם זו הייתה כל שרשרת אחרת הייתי אומרת לא משנה אבל זו השרשרת של אמא של ליאן, בדיוק אחרי שהיתחתנה! וזה רע מכל כך הרבה בחינות, במיוחד אחרי שהיא הפקידה בידיי זאת ולא בידיי ליפז! ניסיתי להיזכר איפה היה המקום האחרון שהנחתי אותה וניזכרתי ששיחקתי איתה בספה של משרד הבוס. במהירות עליתי לקומה שלו ויצאתי מהמעלית, התחלתי לחפש בחושך ובמקום הריק הזה אחריה והמקום הראשון היה הספה.

בדקתי בחריצים , בין הכורסאות אבל היא פשוט לא שם! המחנק עלה בגרוני והמחשבה של מה ליאן תעשה לי כשתגלה שאני איבדתי את השרשרת מפחידה אותי, אני מתהלכת ברחבי המשרד עד שאני מרגישה שאני דורכת על משהו קשה, הזזתי את רגלי אחורה וראיתי את השרשרת! בשנייה שרציתי לעלות חזרה מלאסוף אותה הרגשתי שדלת נפתחה על ראשי ומכאן ראיתי שחור..

• • •

אני מרגישה סטירות קטנות מכות את לחיי וקול מוכר קורא בשמי, "יסמין, יסמין תתעוררי" קולו של הבוס נשמע מעליי ואני פוקחת את עיניי, מבינה שאני שכובה על הספה כאשר הוא יושב על ידי. קמתי למצב ישיבה לצידו ושיפשפתי את ראשי מהכאב, "אחח כמה זמן אני ככה ?" "משהו כמו עשר דקות" הוא אומר בגיחוך ואת האמת זה דיי מצחיק אז צחקתי גם. הזזתי את היד ממקום הבליטה וראיתי שאפילו דם יצא מהמכה, "שיט אני מצטער, הייתי כל כך עצבני כשפתחתי את הדלת שזה בטח ממש כאב, בואי נרד לקפיטריה אני אניח על זה קרח" הוא אומר ואני מהנהנת בראשי ואנחנו יורדים למטה במעלית.

הוא הושיב אותי על אחד מהכיסאות המרווחים והוציא מהמקרר במטבח מאחורה שקית קטנה של קרח ועטף אותה במגבת, הוא לקח כיסא והיתיישב מולי והניח את השקית על ראשי. כל המקום חשוך וריק וזה דיי התחיל להלחיץ אותי, "אני מצטער אני.." הוא התחיל לומר וחצי גמר את המשפט באנחה, "הייתי עצבני, צרות בגיהנום" "למה גיהנום ?" צחוקו נפלט משפתיו הורודות ולא יכולתי שלא להביט בהן וליהיות טיפה מהופנטת מיופיין. "אמא שלי היא...בדיוק מארגנת את מסיבת השיחרור של אחי הקטן והייתי כל כך עצבני שלא קראה לי לעזור לה כי היא..דיי חולה עכשיו ואני פשוט שונא שהיא עושה מאמצים!" הדאגה נשמעת בקולו וזה חימם את ליבי לדעת כמה הוא מעריך אותה ודואג לה, הוא נראה אחד קר ואדיש מהפעם הראשונה שדיברתי איתו בטלפון אבל כאשר אני פוגשת אותו עכשיו, כאן , פנים מול פנים אני מגלה מישהו אחר , שונה , מוכר.