רגשות כמו פרחים - 2&1

עונה 2 - אלוהים - פרק 10

אל תחזור למשהו שאלוהים כבר הציל אותך ממנו..

• • •

לפני שש שנים

יסמין

הראש שלי התחיל להיסתחרר. הרגשתי שאני עומדת להקיא לא רק מהריח כאן אלא מהחוסר ידיעה של מה עובר לי על הגוף. אני פוחדת כל כך, אני לא יודעת מה לעשות בכדי לקום ולצאת מכאן, כנראה שזה בלתי אפשרי. אין לי מושג כמה זמן אני הייתי מעולפת אבל אני יכולה לנחש שזה כמה שעות טובות. רעש של דלת נפתחת ונסגרת נשמעת בקולניות, ההד מילא את החדר וגרם לאוזניים שלי לצרום.
הרגשתי שיד שנוגעת בשלי ושנייה לאחר מכן את ראשי פוגש ברצפה וחבל נחתך מידיי.

הרגשתי חופשייה שוב, לא היו חבלים שהחזיקו אותי, לא ברגליים ולא בידיים. רק הכיסוי עיניים המעצבן הזה מנע ממני לראות הכל. במהירות הסרתי אותו מעיניי ורצתי לכיוון הדלת שהייתה מולי. ניסיתי לפתוח אותה בחוזקה אבל היא הייתה נעולה כבר וכל מה ששמתי היה צחוקו של גבר. "אל תנסי יסמיני, את פשוט לא תצליחי כל פעם שתנסי" הוא אמר לי, הייתי מבועתת מדיי בכדי להיסתובב, נפלתי על ברכיי כשאני מחזיקה בידית וראשי מוצמד לדלת הקרה.

"מה אתה רוצה ממני ? מי אתה ?!" צעקתי עליו בכל כוחי אבל הוא שתק והיתקדם אליי בשקט, הצל הסתיר אותו ועל מה שיכולתי לראות היה את גופו החסון. "אני לא רוצה כלום, אני רק השליח" הוא אומר. הוא היתקדם יותר ויותר ומולי נעמד סוף סוף אותו בן אדם, אותו בן אדם שרדף אחריי במועדון בזמנו. הוא לא הישתנה ואפילו לא בקצת. אותן עיניים, שיער , גוף , קול הכל נשאר אותו דבר. הראש שלי קם מהדלת ונעזרתי בכל כוחי לקום מין הריצפה המסריחה והרטובה הזו.

בשבריר שנייה, כאילו הוא עשה פו ונפלתי בחזרה על הריצפה. הרגשתי מותשת, עייפה כאילו גזלו ממני את מקור הכוח שלי שבעצם אין לי. הוא פתח את הדלת והיא נחבטה בבטני, לא ידעתי סבל גדול כזה מאז ומתמיד.
הרגשתי מושפלת אפילו כשכמעט הוא לא עשה כלום. נשארתי לשכב על הרצפה וידיי תפסו את הברכיים שלי והצמדתי אותן אליי, מגנה על עצמי מפניי הסביבה החיצונית.

סהר

"בוקר אור לפיל ולחמור!" קול עליז צורם באוזניי. הכיסוי עיניים שחסם לי את הראייה גרם לי לאבד את זה, הדבר שמשגע אותי זה כשמגבילים אותי מלעשות משהו. התחלתי לצרוח כמו משוגע, הכיסא רעד ואותה אישה שנכנסה סטרה לי בחוזקה. באותו מקום בו סטרה לי, היא מלטפת ברכות וריח טוב אופף אותה ונכנס היישר לאפי. "אתה מוכן להירגע סהר?" קולה של מריאן שואל אותי ברכות ואני הינהנתי כמו ילד קטן בלי מטרה.

היא הורידה את הכיסוי עיניים ויכולתי לראות אותה, העיניים שלה נשארו אותו דבר רק שלצידן הופיעו קמטים קטנים, והשקיות מתחת לעיניים שלה היו ענקיות, המצח של היה אדום כנראה מהשמש וגופה השזוף נעשה חיוור במשך הזמן אני משער, היא נראתה פחות טובה ממה שהייתה כל חייה.
"אתה לא..לא מבין! אתה לא מבין כמה זמן חיכיתי בשביל הרגע הזה...רק בשביל הרגע להצמיד את הלהב הקטן הזה לגרון שלך, ולחתוך אותו"