וביום אחד, פתאום, השם שלך כבר לא גורם לי לחייך...
• • •
יסמין
"יסמין ?!" קול מוכר הידהד מעליי בזמן ששיפשפתי את ראשי מהמכה על הריצפה.
הרמתי את ראשי ולא האמנתי שהאדם שעומד מולי הוא עומרי. ידו הישתלבה בידי ועזרה לי לקום, אותה חמימות נשארה עלייה כמו פעם. שיערו מעט ארך, הוא גבה דיי הרבה והדבר היחיד שבאמת זיעזע אותי בו, זה לראות ילדה קטנה לצידו.
"ה-היי" גימגמתי בקושי ושמתי מחדש את משקפיי השמש שלי על עיניי ויכולתי לראות אותו יותר טוב.
המתקן נפתח ואל ידיי רצו יותם ועומר. יכולתי לראות את פניו מתכווצות מעט בבילבול ואז הוא גירד את ראשו במבוכה, "אממ את נראית מעולה" הוא אומר אחרי כמה שניות והילדה הקטנה מתחילה להיתחפר בקרבו.
"עומרי, אפשר ללכת ?" היא שואלת בקולה המתוק ושיערה החום מתנופף בפנייה. "רק דקה" הוא אמר לה והיתקרב אליי מעט, "אני אהיה בעיר לעוד שבוע" הוא התחיל לומר והוציא את הטלפון שלו, ואמר לי להוציא את שלי. "תתקשרי אליי, אני אשמח שנדבר" הוא אמר ונתן לי חיבוק קצר והלך עם הילדה הקטנה.
"מי זה היה ?" עומר שאל ויותם הביטה בי בלחץ, איך היא זוכרת אותו? מבטה היה נעוץ בגבו של עומרי ושפתייה הקטנות מעט היתעקלו בעצב. "זה היה...אבא שלך" אמרתי לו בשקט והוא העביר כמה מבטים ביני לבינו והינהן את ראשו בהבנה, "והוא אוהב אותי ?" הוא שאל ועיניו הכחולות התחילו לדמוע, מה הייתי אמורה להגיד לו. שלאבא שלו אין מושג מי הוא, ולבטח הוא חושב שהוא נפטר מהילד הזה לפני שש שנים.
הינהנתי את ראשי בצער ולקחתי נשימה עמוקה, ניסיתי להרגיע את כל הרוחות שבתוכי שהיו שלוות עד השאלה הזו, איך אני הולכת להגיד את זה לעומרי אם אני בכלל לא מסוגלת לדבר על שאלה כזו פשוטה?...
• • •
יום למחרת
13:45
היתיישבנו בשולחן שכיוונו אותנו אליו והמלצרית הגיעה במהרה. הזמנו כל אחד והיא זזה לדרכה. הבטתי בו, והוא בי...היה שקט לרגע וידיי ששיחקו אחת בשנייה התחילו לכאוב.
"היתגעגעתי אלייך, איך את ?" הוא שאל ושתה בינתיים מהמיץ שהביאו לו.
"אני בסדר, אתה ?" הרגשתי שהשיחה הזו לא זורמת למקום טוב, מקום רע שלא באמת רציתי להיכנס אליו ובעצם להיתמודד איתו.
"גרוע, את האמת אבל עזבי אני לא רוצה להפיל עלייך את הצרות שלי" הוא אמר בגיחוך נטול הומור והייתי בהלם שלא יכל לשתף אותי, הריי אי אפשר להיתכחש למה שהיה בנינו ואולי הוא לא מרגיש זאת אך אני מרגישה שאני הייתי יכולה לספר לו את הבעיות שלי.
"תספר לי עומרי, זה בסדר" אמרתי לו בחיוך מעודד והנחתי את ידי על ידו.
הוא לקח נשימה עמוקה והיתמקם על כיסאו.
YOU ARE READING
רגשות כמו פרחים - 2&1
Romance**מקום 1 בתאריך 17.4.17** מכירים את ההרגשה הזאת? ההרגשה שכולם מאשימים אתכם במשהו... יסמין אושריה ,בת 17 גרה עם אחותה ואביה...חייה לא הכי טובים שיש . אמה מתה בלידתה ומאז כולם מאשימים את יסמין בכך...מתביישים בה ומנסים לא לשייך אותה מהמקום היחיד שנשאר...
