רגשות כמו פרחים - 2&1

עונה 2 - מרחק - פרק 19

Celine Dion - loved me back to life

&&&בתמונה דין&&&

אתה תמיד מרחק החלטה אחת שתשנה את כל החיים שלך.

• • •

כעבור יומיים

יסמין

20:38

ישבתי בחדר הייעוצי של בית החולים. היינו רק אני, דותן, וההורים של סהר. ישבתי בצד אחד והם בצד השני. אני בטוחה שהם חוששים לחייו של בנם בדיוק כמו שאני כרגע. כשבטח יפעילו עלינו לחץ לעשות משהו לסהר כמו לנתק אותו מהמכשירים או בהדרגתיות להוציא את האוויר מראותיו.  דלת החדר נפתחה וממנה נכנס גבר נאה. עם שיער שחור ועיניים כחולות, שזוף אפשר לומר, הוא בהחלט אחד החתיכים.

הוא היתיישב בראש השולחן כאשר הוא מחזיק בידו כמה טפסים, עיניו הכחולות נחות על שלי והוא מחייך אליי חיוך קטן, אוקיי ?
"ערב טוב, אני דין ינאי, המנתח של סהר" הוא הציג את עצמו בפנינו, הוא שילב את ידיו על השולחן בצורה גברית והיתקדם מעט עם גופו אלינו.
"סהר כבר לא במצב טוב הרבה זמן. הוא מדיי פעם מגיע לשיא הבריאות ויורד בחזרה למטה כמו לקומה שהוא נמצא בה עכשיו אחרי האירוע לב השני שלו. אני רוצה שתבינו שהמצב שלו לא מזהיר ואני ממליץ לכם לנתק אותו מהמכשירים"

הלב שלי החסיר כל כך הרבה פעימות כשאמר זאת. אומנם אמרתי זאת לעצמי וחזרתי על זה כל כך הרבה פעמים אבל לשמוע את זה מפיו גורם לי להבין שאפילו התקווה הכי קטנה שהייתה בלב שלי, למרות שאמרתי זאת בעצמי, יכול ליהיות שתסתיים.

"אני לא מוכן! יש לו עוד סיכוי!" דותן קם להגנתו אך אימו הייתה מרוסקת ושבורה ואביו היה נראה במצב נוראי גם כן. דותן לא תמים יותר, הוא כבר יודע איך העולם ודרכו עובדים אך האופן שבו מנסה להגן על אחיו, על המחשבה של המוות שלו מפניי עצמו גורמת לי לעוד יותר צער, כי בסך הכל, הוא מכחיש את עשרות האחוזים של סהר למות.

"אני מבין שהוא יקר לך, אבל כל יום שלו כאן כל שעה כל דקה כל שנייה אפילו...גורמת לו לסבל ענק. אני לא אגיד לכם מה לעשות, זה לא התפקיד שלי, אבל אני בטוח שתעשו את ההחלטה הנכונה לגביו" הדמעות ביצבצו לי בעיניים ושיחקתי עם קצוות חולצתי. רגליי היתפתלו אחת בשנייה בזמן שכולם יצאו מהחדר והודו לדין. לא יכולתי לדבר, הייתי קפואה, אומנם לא רעדתי או ציקצקתי את שיניי בקולניות אבל היה ברור שאני קפואה במקומי כמו בלוק קרח.

הרגשתי יש מונחת על כתפי והסטתי את מבטי אליה, עקבתי אחר זרועה עד שהגעתי לראשו של דין שעזר לי לקום באיטיות. "מה את בשביל סהר ?" הוא שאל בעדינות וכיוון את שנינו לכיוון היציאה מהחדר. הרגשתי מאויימת תחת מבטיו, והשאלות הלא חודרניות שלו שנראות לי דיי אישיות כרגע, אבל זו המתוסבכת שבתוכי. "אני לא ממש יודעת. אנחנו דיי בנפרד כרגע" אמרתי בשקט ושמתי את התיק על כתפי.