רגשות כמו פרחים - 2&1

פרק 21 - הבחורה הזו - חלק ג

מה יותר חזק מלב אנושי אשר נשבר שוב ושוב ועדיין חי, פועל, ומדמם?

●●●●●●●●●●

נ.מ סהר -

היא פשוט שוכבת שם, על המיטה הלבנה והקרה עם שמיכה דקה ולא מחממת עם סיכוי גדול להיתעורר וחור בבטן.
איזה מין שטויות היא עושה? אני חשבתי לעצמי, אבל אז פנתה אליי אישה מבוגרת היא הסבירה לי את מה שעשתה ומיד לאחר מכן הודתה ליסמין וביקשה לממן את התרופות שלה, על פי לבושה זיהיתי שהיא מהמעמד הגבוה אך סירבתי בנחמדות והיא אמרה שהיא תבוא לבקר אותה.

אני מסתכל עלייה וכל כך נואש אליה, כל כך אוהב אותה!
"יסמין בבקשה! בבקשה תקומי! כואב לי וקשה לי לראות אותך ככה, מתי תביני שלא כזה קשה לי לדעת? שאת לא תיהיי חייבת להגיד לי כל שנייה שאת אוהבת אותי כי אני יודע שזה מעצבן אותך שלא מאמינים לך, אני מאמין לך!

אני שונא לראות אותך ככה ; חלשה, פגועה, בטח גם אחרי שתקומי טיפה מקוררת לנוכח הלבוש שלך שעל זה נדבר שתקומי. אני מאמין שתקומי שלא תשאירי אותי לבד ככה, אני לא צריך עוד אהבה כושלת וכואבת,

בבקשה יסמיני שלי אל תעזבי אותי"

אני מדבר אליה, מדבר לאדם הכי יפה שאני מכיר, הכי מצחיק שאני מכיר, הכי חכם, הכי מושלם!
גופה טיפה רועד והאחיזה שלה על ידי נחלשת ועיניה נפקחות, "יסמין ?" אני שואל מנסה למלא את הלב שלי שוב בתקווה. זאת האישה שלי! לא עברו בדיוק שעתיים והיא כבר קמה חזקה, זאת האישה שלי...

"ס-סהר כואב לי בבטן" היא אומרת בשקט ומסירה מפניה את מסכת החמצן ששמו על פניה, "אני אקרא לרופא חכי כאן" אני אומר לה ונושק ללחיה,
"שלום אני צריך רופא לחדר 208" אני אומר לאח שם והוא מהנהן בראשו והולך לקרוא לאחד הרופאים ובא איתו,

"יסמין אושריה ?" הרופא שואל אחרי שבדק את הלוח במיטתה, "כן" היא אומרת ומשתעלת חלושות, "את חזקה, ממש! הכדור פגע לך בבטן למזלנו לא באיברים חיוניים והוצאנו אותו בקלות מהבטן שלך. ההיתאוששות שלך מדהימה בקושי עבר פרק זמן רב וכבר קמת. אנחנו רק ניתן לך משככי כאבים כי זה לא כאב בטן מאוכל או קיבה זה מהכדור" הוא אומר ורושם משהו על פתק ונותן לה אותו,
"אני אבוא לבקר מחר בבוקר, לילה טוב" הוא אומר ויוצא מהחדר,

הייתה שתיקה מביכה, מביכה עד מאוד! אף אחד לא דיבר רק החזקנו ידיים בשקט, "איך את ?" "אתה יודע, היה לי כדור בבטן" היא אומרת בדרך הומורוסטית ושיחררה צחוק קטן,
"איך ניהיינו ככה ?" היא לפתע שואלת ואני מעלה את ראשי מביט לעינייה, "כמו אנשים זרים, לא מדברים, לא מתנשקים, לא אוהבים" כל מילה שלה הרגישה כמו סטירה קטנה שקראה לי למציאות, רציני אני רוצה לבכות ולהגיד לה שבבקשה בואי נילחם על זה אבל הרגשתי כבר עייף ושאני צריך אותה,