ברוך הבא לביתי,
הדלת שהרגע פרצת דרכה,
הייתה נעולה רק לביטחונך, לא לשלי.
• • •
יסמין
הטלפון נפל מידי וכל מה שחשבתי עליו הרגע זה מיכאלה והאם הוא הגיע עליה. אבל ברגע ששמעתי את צרחת ההיתעוררות שלה אפשר להגיד שסוג של נרגעתי. "יסמין יסמין...קומי מתוקה" קולו של הגבר היה רגוע, רגוע מדיי לאדם שאיים לפוצץ את המוח שלי על הקיר.
מודעת היטב לטלפון שעדיין פתוח על השיחה עם סהר, אני נעמדת מולו, ערומה למדיי.
"וואו, חשבתי שבאתי רק להרוג אבל זכיתי גם בנוף" הוא אומר, מוריד את אקדחו לחיקו ומתקרב אליי. גופו הריח כבושם יוקרתי, והבל פיו היה קרוב לצווארי והריח מניקוטין. ריח שהיה מוכר למדיי...
לפתע הוא תפס את צווארי, זרק אותי על הרצפה הקרה וגופי רעד מכאב, מתחנן בלי מילים שיפסיק להיתעלל בי. באותו הרגע הפנתי את ראשי באימה למוות שלי, מגלה את הגבר שהיה בבית החולים. בגלל זה הוא היה שם...הוא הרג את דין לפני שהגעתי, כנראה ידע שאני מגיעה והוליך אותי שולל בדמותו של האיש הנחמד.
ומחשבה אחת עלתה לי לראש...
"למה לא הרגת אותי כבר אז? בחנייה?"
"מה הכיף בזה? אם הייתי עושה זאת אז לא היה לך את הפרצוף המפוחד הזה שאני אוהב לראות. את מזכירה לי כלבה קטנה עם עיניים כחולות שמחכה לאימוץ. אבל את לא כלבה ואני לא רוצה לאמץ" הוא ירה ירייה אחת מדוייקת לכף רגלי, מנטרל אותי מכל יכולת ללכת. "אהה! פאק!" צרחתי הידהדה ברחביי הבית, גורמת למיכאלה לבכות בחוזקה ולהעלות חיוך זדוני על פניו של הגבר.
בזמן שהתחלתי לייבב ולגנוח מכאב בשלולית הדם שלי התחלתי לזחול לכיוון ארון הטלוויזיה, הוא הסתובב במקומו, עלה במדרגות באיטיות ומסתכל ימינה שמאלה בכדיי לבחון את המקום. ידעתי שלא משנה מה, לא משנה מה ייקרה, הדבר הראשון שייקרה זה שמיכאלה תינצל ושהאדם הזה לא ייגע בה. פתחתי את דלת הארונית ורעש הגניחה שלי התריעה את הגבר, מצאתי את אקדחו של דין שרוע שם מעל ערימת מגזינים ולקחתי אותו בידי.
"תניחי את זה למטה" הוא אמר, מכוון אליי את האקדח שלו בשנית ויורה מרחוק ירייה לא מדוייקת לאגרטל שמעליי. הרסיסים נזרקו מעליי, נראו כמו גשם קריסטלים קטנטנים שמתפזר לכל מקום. הצרחות של מיכאלה גרמו לי לכאב ראש, ידעתי שהיא סובלת אבל זה כואב לי בדיוק כמו שהרגל כואבת לי ומדממת לכל אורך הסלון. גופי שהחל לרעוד בנוסף התחיל להלבין, אימצתי את כל גופי להוציא ירייה אחת מדוייק לכתפו, רק בכדיי שידו שנושאת את האקדח תיפול.
YOU ARE READING
רגשות כמו פרחים - 2&1
Romansa**מקום 1 בתאריך 17.4.17** מכירים את ההרגשה הזאת? ההרגשה שכולם מאשימים אתכם במשהו... יסמין אושריה ,בת 17 גרה עם אחותה ואביה...חייה לא הכי טובים שיש . אמה מתה בלידתה ומאז כולם מאשימים את יסמין בכך...מתביישים בה ומנסים לא לשייך אותה מהמקום היחיד שנשאר...
