רגשות כמו פרחים - 2&1

פרק 17 - קל יותר

Sean paul - temperature

אני נושמ/ת קל יותר כשמשקל גופך מונח על חזי, מוזר נכון ?

●●●●

כבר עברו כמה ימים, ימים שבהם אני קוצצת ציפורניים במתח על מה יקרה. ירדן ואבא עדיין לא חזרו, סבתא לא מתקשרת ויותם מבלה את זמנה בעיקר אצל חברות כשאני צריכה שקט מדיי פעם. האימהות בגן יודעות את הסיפור שלה אז הן כל כך חמודות כשהן נרתמות לעזור לנו כי אין להן מושג כמה זה חשוב לי ולה.

דפיקה נשמעת בדלת ואני יורדת במורד המדרגות מעורפלת מרוב מחשבות ועוד שנייה מועדת, אני הולכת לדלת ופותחת אותה ועומד שם סהר עם חיוך תבוע על פניו ורק מהחיוך הזה קיבלתי זרמים בגופי, הוא מביט בי בעיניו השחורות ובשנייה ידיו נמצאות על גופי, "סהר!" אני קוראת לו שיוריד אותי אך הוא מנשק את פי בצורה מעמיקה, אני סוגרת את הדלת עם הרגל והוא בשיא הרגע מצמיד את גופי לקיר ופיו יורד במורד צווארי וגניחות קלות יוצאות מפי, ידיו מלטפות את גופי והוא בסוף מתנתק ממני, "אני לא מתחתן!" הוא אומר לי ואני מרגישה את ליבי מנתר באושר ואני קופצת עליו בחיבוק ענקי!

"מה?! איך ?!" "מיסתבר שבילבלו בתוצאות של הבדיקות, החליפו ביו של אבא שלי לבין אחד שיש לו את אותו השם" הוא אומר והחיוך הדבילי לא נמחק מפניו, אני לא מאמינה! זה הדבר המשמח ביותר ששמעתי במשך הכמה ימים האלו! "אני אוהבת אותך" אני אומרת לו והוא נושק למצחי, "גם אני" הוא לוחש ומחבק אותי חזק וזו ההרגשה הכי טובה בעולם, ליהיות בין זרועותיו של מי שהכי חשוב לי, "את רעבה ?" הוא שואל ואני מביטה בשעון- 16:28, "אממ כן" "תתלבשי ונלך לקניון" הוא אומר ואני מהנהנת בראשי ונושקת לו בשפתיים שוב.

אני עולה לקומה השנייה ונכנסת לשירותים פושטת את בגדיי ונעמדת תחת זרם המים החמים ניתמכת בעזרת הקיר על מנת לא ליפול לזיכרונות לא נעימים...

לפני עשר שנים -

"אבא למה ירדן קיבלה תיק חדש ואני נשארתי עם זה של שנה שעברה ?" הוא נאנח בשקט והולך לסלון שם ירדן ישנה והוא כיסה אותה, "ירדן היתנהגה יותר יפה" הוא מסביר אך אני לא מאמינה לו, "זה לא נכון! אני עשיתי יותר דברים השבוע! אני ניקיתי את החדר שלי" אני אומרת ומה ילדה בת שבע כבר יכולה לעשות חוץ מלבכות על כך שמזניחים אותה, "די יסמין! תיהיי בשקט אני לא יכול לשמוע את הקול שלך יותר!" הוא צועק עליי ואני מרגישה את הלב שלי נופל מגופי ומיתנפץ ושומעת את ירדן צוחקת חלושות,

אני עולה לחדרי בבכי מר ומתחפרת בשמיכה ממשיכה לבכות ולבכות ולחשוב - למה כל זה מגיע לי? זה לא אשמתי שאמא מתה! אבל אולי זה כן? כי בסך הכל הרגילו אותי לחשוב שאני זו שהרגתי את אמא שלי. לא רוצח , לא בן אדם אלים, לא גנב, לא אבא, לא ירדן, אני!

אם היא הייתה פה עכשיו היא....בעצם אם היא הייתה פה עכשיו כל זה לא היה קורה, אני לא הייתי בוכה במיטה, אבא לא היה שונא אותי, ולי יכלה ליהיות משפחה נורמלית. אני יודעת שכשיהיו לי ילדים אני לא אתנהג אליהם ככה, אני אוהב אותם ואגיד להם את זה כל הזמן! איך אפשר לשנוא משהו שהוא בשר מבשרך?