רגשות כמו פרחים - 2&1

עונה 2 - חשבתי - פרק 5

אני חשבתי שיהיה לנו יותר זמן...

• • •

ידיי הזיעו וגופי התחיל לגרד מעצבים, אני מרגישה...זעם! למה הוא לא אמר לי ?! למה הוא לא גילה לי שהוא האדם שהעסיק אותי כל חיי, סהר, סהר שכל כך אהבתי! לא יכולתי להביט בו ולדעת שלא רצה להחזיר לי את הזיכרון, שלא רצה לגרום לי לאהוב אותו שוב! ואני כמו פאטתית קטנה רק חושבת למה אני מתגעגעת ובסוף התשובה הייתה מתחת לאף שלי כל הזמן הזה!

הלכתי מהמקום בלי לומר מילה. יכולתי לשמוע אותו קורא בשמי מאחורה אבל העדפתי לומר כלום ושום דבר והמשכתי בהליכה המהירה שלי לאוטו, ברגע שנכנסתי הנחתי את ראשי על ההגה והחזקתי בו בחוזקה, לקחתי נשימה עמוקה והדבר שהכי נראה לי מוזר זה, שאני לא בוכה. אני מרגישה רע, אני מרגישה זוועה והכל בגללו אבל אני לא בוכה.

הדלקתי את הרדיו ושמתי במערכת את השיר locked out of haven של ברונו מארס. יצאתי מהחנייה הענקית ופי רעד מהקור, לא שמתי לב כבר שהישתלבתי בכביש ולידי במכונית נמצאת רז. עם כמה שאני מרגישה אליה קרובה לא באמת לי לדבר עם אף אחד כרגע, ולא בא לי גם להיזכר באף אחד כרגע..

• • •

פקחתי את עיניי במיטה האהובה עליי וזו כבר הייתה שעת בוקר, הטלפון שלי צילצל במהרה ולקחתי אותו מהשידה, 'החתונה היום!'  וואו! החתונה...,
איזה מוזר זה יהיה לחזור לשם ולראות את כולם שוב. את יותם שגדלה, את אבא שהיתבגר וירדן שמיתחתנת, לא הייתי מעלה בדעתי שהיא תיהיה הראשונה אבל אולי אני דיי יוצאת כאן הלא מפרגנת. אני קמה מהמיטה ויורדת למטה בשביל לאכול ארוחת בוקר ואז להתחיל להיתארגן לנסיעה.

"בוקר טוב, את יודעת מה יש היום נכון ?" "ברור, קשה לשכוח" אני אומרת בגיחוך ומוציאה מהמקרר חלב ומוציאה קורונפלקס, "מה את אומרת עליו ? הוא נראה לך...נורמלי?" היא שואלת כשאני מיתיישבת מולה ובזמן הזה התאומות כבר בפתח הדלת כאשר בעלה מוציא אותן לגן, הוא נתן למולי נשיקה ולי חיבוק ויצא מכאן. "אני לא יודעת את האמת...ההורים שלו זרקו אותו מהבית בגיל קטן, הוא הידרדר לסמים ככה היא מספרת אבל היא גם אמרה שהוא הפסיק ושהוא הישתנה, אני רק אגיע לשם אתן את הצ'ק, אגיד כמה מילים ואז נמשיך עוד ארבעה שנים בלי לדבר" גיחוך נפלט משפתיה של מולי ואז המשכנו לדבר על כל מיני עיניינים של הא ודא של הבוקר.

עליתי בחזרה לחדר ועשיתי מקלחת ארוכה, הודעתי לשרה שאני לא אגיע היום ובאופן מוזר אמרה שבגלל שהבוס לא הגיע אז כולם מרשים לעצמם לא להופיע, אמרתי לה שזו אינה הסיבה אבל היא אמרה שזה בסדר וגם כן היא עושה את זה. אחרי ארבעים דקות של לשבת ולא לעשות כלום באמבטיה מלאה בקצץ, שטפתי את עצמי מזה ויצאתי בחזרה.
הלכתי לארון והוצאתי משם שמלה לבנה קצרה והדוקה על גופי ולזה צירפתי נעליי עקב חומות בהירות ונמוכות. (בלי המעיל - ה.כ)