רגשות כמו פרחים - 2&1

פרק 48 - אתה לא

אתה לא רואה איך הפנים של זוהרות כשהיא מדברת איתך ?

●●●●●●●●

אני מצחצחת שיניים במהירות ומנסה לעכל את זה שהייתי , לפי מה שאמר , רק הסטוץ שלו. אני יוצאת מהשירותים ומשאירה את הטלפון על השידה הקטנה ליד הדלת. אני נשענת על הקיר ומביטה בו במרפסת.
הוא לבוש במכנס אדידס אפור שעולות על גרביים לבנות, הוא נראה כאילו לקחו אותו מהמגזין שלהם, פלג גופו העיליון החשוף והשזוף והקוביות המסודרות שלו שבולטות בצורה מדהימה שובות אותי, הדרך שבה מעשן את הסיגריה רק גורמת לי לא לרצות לפלוט יבבה קטנה אחת אליו.

עם כל המשיכה , וכל היופי שלו והגבריות שנוטפת ממנו נותת לי עוד סיבה למה לסלוח לו. אבל הוא גבר, יש לו אגו ובטח יצדיק את עצמו ולכן אני מעדיפה להיתעלם מכך. לפני שיבחין בי אני הולכת למזוודה ומוציאה משם את החולצת בטן והחצאית התואמת של קלווין קליין ( שמתי את התלבושת באחד מהפרקים הקודמים - ה.כ) , אני לוקחת את המפתח לחדר של סהר ובשקט יוצאת.
אני נכנסת ומחליפה במהירות ולוקחת כסף, טלפון ומפתח לחדר.

אני עובר ליד דלתו של עומרי ובשקט אני הולכת על קצות האצבעות שלי שלא ישמע אותי אבל אני שמעתי טוב מאוד אותו, "אני לא יודע בראל! היא הייתה פה ועכשיו היא לא!!" הוא צועק ואני מקמצת את עיניי כל כך חזק רק מקווה שלא אבכה מהצער שזה מביא איתו, אני רק הסטוץ שלו הרי למירב ידעתי זה קורה וזהו בלי יותר מדיי דאגות.
אני יוצאת מהמלון ותופסת מונית ונכנסת לתוכה. "בית החולים בבקשה" "אין בעיה" אומר הנהג ונראה בן 50 פלוס. הוא שם שיר ישן ועליז וזה דיי העלה לי את המצב הרוח הטוב ביותר שלי, עם כמה שיכל ליהיות...

●●●●●●●

נתתי את הכסף לנהג ויצאתי מהמונית. העפתי מבט קצר בשעון והבנתי שהשעה היא בדיוק עשר. אני נכנסת לבית החולים וריח הפלסטיק והתרופות מכאיב לאפי כל פעם מחדש, זה לא סוד שאף אדם לא מוכן להיכנס לבית חולים אלא אם הוא באמת צריך, זה מקום לא נעים ומזכיר רוע ברוב המקרים. אבל כאן גם נוצרים חיים חדשים לכן זה מאזן את המחשבה על המקום.

אני הולכת לכיוון החדר של סהר ואני עומדת מול דלתו. אני לוקחת נשימה עמוקה וברגע שידי הונחה על הידית הקרה מיד מישהו משך אותי אחורה ומהתנופה נפלתי בישיבה על הכיסאות, "הישתגעת ?!" הוא ספק לוחש ספק צועק ואני לא פוצה את פי רק מביטה עליו מלמטה אחוזת בהלה, "יסמין!" הוא אומר ומנופף בידו מול פניי, מוציא אותי מהבהייה הממושכת הזו. "עומרי מחפש אותך מהבוקר!" הוא אומר וידו מתחילה להיתחמם מהקפה שהחזיק ביד.
אני קמה אל מולו ומביטה ישר לעיניו, "הוא לא צריך לדאוג לי, אני מסתדרת טוב מאוד בעצמי. סטוץ שכמותי" אני אומרת בחיוך מזויף ועוקפת אותו לכיוון החדר.

אני נכנסת כדי שלא יוכל לעצור אותי שוב והדבר הראשון שראיתי זה את סהר שוכב על המיטה ולידו יושבת בכיסא נערה דקיקה כמו קיסם וממה שאני רואה היא לובשת מעיל עור שחור ובגדים שחורים עם נעלי עקב בגובה שלי, ושיערה שחור משחור , דק שמגיע עד ישבנה.
אני מושכת את תשומת ליבם והפעם רואה אותה יותר טוב, עורה חיוור כמו שלג, עיניה ירוקות כמו הדשא ושפתיה נפוחות וורודות.
"היי" אני אומרת ונכנסת יותר לפנים החדר, "אממ נראה לי שאני אלך, ואל תדאג אני לא אשכח להביא לך בערב" "מעולה תודה" הוא אומר לה עם חיוך ולפני שיצאה מהחדר חייכה אליי חיוך ואמרה להיתראות ומצאתי את החיוך הכי צבוע שלי גם כן ולא דימיינתי שאפילו היה לי אחד.