רגשות כמו פרחים - 2&1

עונה 2 - מרחב קטן - פרק 6

עידן עמדי - אלייך

יש חלק שעושים סמים, וחלק שעושים ריצה בשביל הכיף, אבל בסוף כולנו פשוט מחפשים את המרחב הקטן הזה , אולי בור או חור באדמה אפילו, שנותן לנו מקלט מהמציאות הנוראה של העולם...

• • •

מבטו נקלט בשלי ונמשך אחרי שנייה כאשר מישהי ניגשת אליו. הבטתי בהם, היא נמרחת עליו מציעה לו לשתות ולזרום איתה לשירותים. יצר הקנאה שלי הישתלט עליי ולא הרגשתי כמו עצמי, אני לא אחת שמקנאה כשרואה גבר עם מישהי אחרת! אז למה איתו זה שונה? למה איתו אני מרגישה את כל הדברים שאני לא ארגיש כלפיי אף אחד אחר.
השעה כבר אחת עשרה חמישים וסבא שלי קרא מרחוק ואומר שהחופה מתחילה, כולם נכנסו לכיוון האולם וישבנו בשולחנות שלהם, במבט חטוף אני יכולה להאמין שיש פה כמעט 400 אנשים.

השיר של אלייך של עדין עמדי מתנגן ברקע. המבטים של כולם הופנו לכיוון התחלת השובל הלבן שם עמדו יותם וליפז, לא יכולתי שלא לחשוב אם אני יכולתי ליהיות שם, האם אני יכולתי ליהיות שם במקום ליפז? האם עכשיו יותם הייתה אוהבת אותי ? הן התחילו ללכת עד שהגיעו לצד השמאלי של החופה. העברתי מבט חטוף לשם וראיתי את אחד מהבוסים הבכירים בביניין שלי ובאופן מפתיע סהר הוא אחד מהשושבינים שלו, הם כנראה ממש קרובים.

ליאן ממזמן בוכה, וסבתא רוזה רק מחכה לירדן בפיק ברכיים. בחלק הכי מרגש של השיר נעמדת ירדן בקצה עם השמלה הלבנה והמעוטרת בתחרה שלה, היא לא יכלה ליהיות יותר מושלמת. זה לא סוד שתמיד קינאתי בירדן, כי הייתה מקבלת את הציוד הכי חדש, את האוכל הכי טוב, ואת הכי הרבה אהבה מאבא אבל עכשיו אני מבינה שכל הדברים האלה אפסיים לעומת האהבה שלי אלייה ואני מודה שלא היסתדרנו בעבר אבל זה העבר, ואת העבר משאירים מאחור...

• • •

12:30

החופה היסתיימה לפני כמה דקות ובינתיים המלצרים נותנים לנו את האוכל, "אני יוצאת החוצה דקה לעשות שיחה מהירה" אני אומרת למולי, היא מהנהנת בראשה ונושקת ללחי ואני יוצאת החוצה. לקחתי נשימה עמוקה ורציתי לחייג לסיוון אבל אז מישהי תפסה אותי, "יסמין ?" קולה של יותם נשמע מאחוריי. סובבתי את ראשי וראיתי אותה, ילדה בת 10 עם שיער שחור שאסוף למעלות ראשה בקוקו הדוק, שמלה שמחמיאה לגופה ועקבים מעט גבוהים. אני מהמהמת כתגובה והיא מתקרבת אליי יותר.

"את..כלומר.., כועסת עליי? על זה שהישתנתי ?" היא שואלת והדמעות המלוחות מבצבצות בעיניה השחורות, שרט לי את הלב פעם אחר פעם לראות אותה בוכה, אותה הילדה שחינכתי כמו אחותי הקטנה. "בחיים לא יותמי" אני אומרת והדמעות כבר עומדות לי בעיניים, היתכופפתי אליה והחזקתי בכתפיה וברעד שפתיים ניסיתי לדבר אבל זה פשוט לא עבד, הבכי של שתינו גבר על כך. משכתי אותה לחיבוק ואחרי כמה שניות כבר היא היתפרקה לי על הכתף.