אז...זהו, אה?
מה עברתי במהלך כל הזמן הזה זו שאלה דיי מורכבת...אולי אסביר אותה בדרך יצירתית!בהתחלה הייתי מעט לחוצה שאף אחד לא יאהב את הסיפור ושהוא לא ממש יצליח וזה הביא אותי למצב חרדה ודיי היתביישתי:
לקראתי ההתחלה ראיתי שהתחילו להיצטבר קוראים, החברות שלי תמכו בי ועוד ועוד אנשים התחילו להגיב על הפרקים, להצביע ובלי ששמתי לב כבר אלפים קראו את הפרקים הראשונים וזה נתן לי הקלה:
(רוברט *שידוע גם כאדוארד* אהבת חייי!!!!!!!)
כשהסיפור התחיל לתפוס תאוצה, עליתי בדירגוים לאט לאט, קוראים נוספו והתגובות היתווספו זה היה כל כך משמח! הלכתי עם חיוך מטופש על הפנים שלי כל כך הרבה זמן בידיעה שאנשים מתעניינים בדימיון שלי, בפראות שאני מכניסה לסיפור וזה עשה אותי שמחה:
היו כל כך הרבה רגעים מצחיקים במהלך הזמן. התגובות ששלחתן וכתבתן גרמו לי לצחוק כל כך הרבה, אני זוכרת שאפילו הייתה שיחה פעם בין שתי בנות שאיימו להרוג דמות מהסיפור ואני לא הפסקתי לצחוק כל כך הרבה אחר כך! (אם אתן קוראות אתן יודעות מי אתן), אני שמחה ומודה על כל התגובות שלכן ושנתתן לי זכות ליהיות חלק מהראש שלכן, הראש הנפלא והמצחיק שלכן:
YOU ARE READING
רגשות כמו פרחים - 2&1
Romance**מקום 1 בתאריך 17.4.17** מכירים את ההרגשה הזאת? ההרגשה שכולם מאשימים אתכם במשהו... יסמין אושריה ,בת 17 גרה עם אחותה ואביה...חייה לא הכי טובים שיש . אמה מתה בלידתה ומאז כולם מאשימים את יסמין בכך...מתביישים בה ומנסים לא לשייך אותה מהמקום היחיד שנשאר...