רגשות כמו פרחים - 2&1

עונה 2 - פרחים - פרק 45

היא הפיצה אהבה כמו פרחים,
גידלה גינה שלמה של מחשבות וחלומות בראשה,
ואפילו בימים הכי אפלוליים וכהים,
רק מהחיוך שלה השמש זרחה.

• • •

סהר

ישבתי על הספסלים מול פתח חדר הניתוח. עיניי אדומות ומגרדות וכל גופי עולה בלהבות רק מהעובדה שהיא נמצאת שם כבר כמעט שעה ואף אחד לא יודע מה גרם לזה.
אחריי כל מה שעברנו...אחרי שהצלחנו סוף סןף והכל היה אמור ליהיות טוב! אז...הכל מתחיל להיתפרק עוד לפני שהוא היה מושלם. הקופסה הקטנה עדיין הייתה טחובה בכיס הג'קט, והמחשבות היסתרבלו בדיוק כמו השרוכים של נעליי.

לפחות מיכאלה הייתה דאגה אחת פחות כשהחליטה סוף סוף להירדם והשארתי אותה במחלקת התינוקות בכדיי שתיהיה מוגנת מהזוהמה כאן. הבטתי לרגע על ידי ודימיינתי שענודה עליה טבעת זהב עגולה, ולרגע אני מרחיק מחשבות וחושב שאני עומד מחוץ לחדר לידה...מחכה ליסמין שתלד את הילד השני שלנו אבל אז נזרקתי למציאות בבום כמו שמפילים ילד לבריכה, והפעם הילד לא חוזר וממשיך לטבוע, אני הילד הזה.

אחות יצאה מחדר הניתוח כרגע, משליכה לפח שלצידה את הכפפות ואני ממהר לתפוס אותה ולקבל מעט תשובות. "יסמין בסדר? היא חיה?"

"היא בסדר גמור. היה לה מין רגע מוזר כזה שהכל קרס אצלה מבחינה מנטלית וזה גרם לה ללחץ מסויים ולהיתעלפות ולירדת הדופק. זה היה כל כך קשה לגלות מה זה היה אבל בסוף לא ניתחנו את המסכנה הקטנה אלא יצאנו עם אבחנה, שהיא.צריכה.להישאר.רגועה! תטפל בה טוב ילדון" היא חייכה רחב עם שיניים צחורות וסידרה את שערה האדמוני והמתולתל בקליפס שחור ותפכה על כתפי. נשיפת הקלה נפלטה מבין שפתיי בפראיות ומוחי היתעקש לצרוח צרחת אושר אבל ההיגיון אמר לי לסתום ולקום לקראתה כשהוציאו אותה על המיטה.

"היי יפונת" לחשתי לה באוזן בזמן שהלכתי לידה לכיוון חדרה, אוחז בידה ומרגיש שהיא לא מחזירה לי את אותה אחיזה ופניי נופלות. "היא על חומר הרדמה, עוד כמה דקות או שעות היא בטח תתעורר" האח אמר והחזיר את מבטו אל הדרך בזמן שעשה את הפנייה לכיוון חדרה והם מיקמו אותה מחדש ליד הקיר. כל דבריה של מיכאלה היו כאן ובגדים לכולנו היו חסרים ובעיקר אוכל ושתייה.
הייתי ביותר מדיי דאגות כרגע וכל מה שרציתי זה לפנות את ראשי ממחשבות על דברים טיפשיים ולהיתמקד בה, שתחלים כמה שיותר מהר.

לקחתי את הכיסא הכחול מפינת החדר ומיקמתי אותו ליד המיטה של יסמין, בודק כל פעם שקצב פעימות הלב שלה לא יורד.
כשאני מביט בה אני כמעט לא מזהה אותה. פניה שהיו שזופות ולחיה שהיו שטופות בסומק הדם הטבעי ניהיו חיוורות ואפורות, שפתיה העבות שהיו מכוסות באודם אדום היו ערומות מכל צבע שהוא ונשארו לבנות כסיד והדבר שהכי כואב לי הוא העובדה שהיא לא תקום אחרי זה ותיהיה יסמין שלי, יסמין הצחקנית והחייכנית. אלא כנראה יסמין שעברה טראומה וניסו להרוג אותה והפעם זה שונה מכל הפעמים האחרונות.