רגשות כמו פרחים - 2&1

פרק 52 - ימים

יש ימים שבהם בא לי לחזור אחורה בחזרה בזמן. ולא בכדי לשנות משהו, אלא בכדי להרגיש את אותו הדבר פעמיים.

●●●●●●●

כעבור יום -

נ.מ יסמין -

עומרי יצא לפניי שעתיים והיתקשר אליי בכדי לומר זאת. לא הרביתי במילים בשיחה הזאת, את האמת לא דיברתי בכלל! לא הייתי מסוגלת לדבר מאז שראיתי מה קרה לאמא לא דיברתי הרבה. לא לירדן , לא לסבתא שניסתה לדבר איתי ולא לסבא שנתן לי הטפות. הם לא יודעים את זה, הם לא יודעים שלא אני הרגתי אותה ואני לא יודעת מאיפה בא החוסר אומץ הזה להגיד להם מה קרה באמת.

כל הסיפורים על איך דווקא אחרי הלידה שלי אמא מתה ניהיו עכשיו אפסיים, אני תוהה לעצמי איך אבא לא ידע ? זה או שהוא לא ראה את הסרט שוב או שפשוט קטע דברים באמצע כי זה כאב לו יותר מדיי. כל כך שמחתי לראות את אמא, לראות את העיניים הכחולות שלה ושיערה הבלונדיני בדיוק כמו שלי נידבק למיצחה מהזיעה וחיוך טיפשי ואוהב מרוח על שפתיה היא הייתה כל כך מאושרת ועכשיו אני לא יודעת מה איתה, אבל אני יודעת שבוודאות איבדתי את זה...

דפיקה חלושה נשמעת על הדלת ואני רואה את אבא לפתע נכנס ממנה, "חזרתי!" הוא אומר ומוריד את מעילו השחור מגופו תולה אותו על הוו מול המדרגות ושם את המזוודה ליד הטלוויזיה. אבא עובד בחברת יזמות, הוא בעצם לא בתפקיד הכי חשוב אבל כנראה שזה היה ממש דחוף לקחת אותו לנסיעת עסקים ארוכה. הוא מיתיישב בשולחן במטבח ושומעים את קיפולי העיתון שלו. לא אכפת לו שחזר הביתה אחרי שלא ראה אותנו הרבה זמן, לא כמו שהיה חוזר כל יום מהעבודה ומיתעסק רק בירדן וברוזה והיה זורק לי איזה מילה מנחמת.

אני קמה מהספה ומזיזה את השמיכה שעטפה אותי. אני הולכת בצעדים שקולים לכיוון המטבח ונאחזת במשקוף, "איך היה ?" אני שואלת אותו ונשענת על הכיסא שהיה מולו, "עבודה, מה כבר יכול ליהיות ?" הוא אומר וממשיך לשתות מהקפה השחור שלו. דחף פתאומי להקיא גער בי ורצתי במהירות לכיוון השירותים וטרקתי את הדלת אחריי, נישענתי על האסלה והתחלתי פשוט להקיא. הקאתי את כל מה שהיה לי בלב, בבטן , בריאות בראש, זה היה שחרור כאילו כל מה שאצרתי בי וכל המחשבות יצאו החוצה ובמקום לגרום לי להרגיש טוב וחופשייה מהלחץ , הרגשתי חלולה וריקה.

"יסמין" לחישתו של אבא לפתע נשמעת מעליי והוא מוריד את המים ואני נשענת על דפנת האמבטיה וראשי קבור בן רגליי ואני יושבת בתנוחת צפרדע כאשר אבא יושב באותו מצב מולי.
"אני סובלת, למה ? אני מקיאה ואני בלחץ ובשביל מה ? נכון אני עדיין רק בהתחלה של ההריון הזה אבל כל מה שעברתי עד עכשיו מרגיש כאילו סחבתי ילד במשך שנים! אני כבר לא יודעת אם אני רוצה להפיל את הילד הזה, אולי אני כן רוצה לשמור אותו" אני אומרת בלחש ומרימה את ראשי רואה את אבא מביט בי בקפדנות ועיניי הדבש שלו חוקרות את ידיי שעוברות על החריצים של מרצפות השירותים.