רגשות כמו פרחים - 2&1

פרק 36 - לא משנה

זה לא משנה מה אדם אומר עם פיו, זה אפשרי להיסתכל לעיניו ולדעת למה הוא באמת מתכוון....
●●●●●●

הריצה כבר מתישה אותי ואני צונחת על הרצפה במקום מרוחק מהמבנה של בית ספר. לא אגיד שלא הייתי מוחמאת ולא אגיד שלא שמחתי להפך! זה היה הדבר הכי רומנטי שמישהו עשה עבורי איי פעם, אבל לראות את הדבר הזה, את סהר עושה לי מחווה ענקית רק עושה את העיניין קשוח יותר וברוטלי למחשבה.
אני מיתיישבת על ספסל הבטון ופורקת את אשר על הליבי ובעיקר בוכה ובוכה עד שקול קטע אותי, "את בסדר ?" מישהי שואלת ואני מרימה את ראשי ורואה ילדה עם שיער שחור מתולתל, עיניים חומות כדבש, ועור שזוף שנראה כאילו בילתה את כל חייה תחת השמש החמה של קופה קפבנה.

"אולי, כן, לא יודעת!" אני אומרת וגיחוך עצוב נפלט מפי. היא מניחה את תיק הנייק האפור שלה על הריצפה ומיתיישבת לידי ומזווית העין רואה שגופה מקועקע כהוגן תחת הג'קט שלה. "את יסמין נכון ?" היא שואלת ולוגמת מבקבוק המים שלה ומציעה לי גם אך אני מנידה בראשי לשלילה. "כן..בטח כולם צוחקים עליי עכשיו נכון ?" היא מוציאה את שפתה התחתונה החוצה כסימן של לא יודעת וחוזרת לדבר איתי, "למה עזבת ? את המקום כלומר" "הרגשתי לחץ....כאילו משהו מצופה ממני. ליהיות יפה וייצוגית בשביל סהר, הלכתי משם לא עמדתי בלחץ של עיניים בוחנות" המצאתי לה שקר והיא כיווצה את עיניי הדבש שלה לכיווני, "את משקרת, רואים את זה" היא אומרת וחיוך ארסי עלה על פנייה, "לידר! לידר!" לפתע קול נשמע מרחוק ונער שנראה דיי טוב מתקרב אלינו ולבסוף הוא נעמד מולנו ומחבק את לידר, "מי הנידונה לחפירות שלך ?" הוא שואל במין הומור שאותי אישית לא מצחיק אבל את שמה לידר קורע.

"זאת יסמין אושריה, חברה של סהר אגם" היא אומרת וחברה הנאה פלוס מחמיץ את פניו, "יש בעיה בזה שאני חברה שלו ?" שאלתי במעט תופקנות אבל מיד לאחר מכן היתנצלץי על ההיתנהגות שלי, "אחרי שברחת כולם התחילו להיתלחשש וסהר שבר את הגיטרה שלו על הבמה זה הרתיח אותו שהלכת. כולם מיהרו ללכת לנחם אותו שזה לא נורא, הוא דיי חושב שאת מיתביישת בו" הוא אומר ומחמיץ את פניו בשנית.

ליבי מחסיר כמה פעימות ואני מבינה איזה רעה אני יוצאת עכשיו. אני יודעת שאני לא רעה , אני יודעת שאני לא עשיתי את זה בכוונה וסהר עשה את הדבר הזה בכדי לשמח אותי ולהוכיח לי שאני היחידה שעוסקת בראשו ובמחשבות שלו, אבל אף אחד אף פעם לא יודע את העצב והכעס שאני חווה ומי שקינא בי כרגע מקום הקינאה באשפה. "אני צריכה ללכת, נתראה" אני אומרת להם ואוספת את התיק מהריצפה ממהרת ללכת לכיוון השער שהיה ריק מילדים,
כשכבר הייתי ליד הביתן של השומר הרגשתי כוח גדול מושך אותי אחורה ממפרק ידי ובמהירות נפלתי אחורה, הרמתי את ראשי מעלה וראיתי את אסף והוא מיהר לעזור לי לקום,

"את בסדר ?" הוא שואל ואוחז בידי מוליך אותנו לאוטו שלא יראו אותנו.
אנחנו מיתיישבים ואנחת רווחה יצאה מפי, ידו  החמה עלתה על פניי וניחמה אותה. "לא אני לא בסדר..אתה יכול לקחת אותי הביתה ?" "כן כן בטח" הוא אומר ועיניו נפערות לכיוון החלון והוא מתניע. מהמראה אני רואה את סהר וליפז דיי צמודים אחד לשנייה ואני סוגרת את עיניי בכאב עדיין לא בוכה, אני פשוט לא מסוגלת.
זה כמו שסהר רק מביא לי סיבות בכדי להיפרד ממנו, הוא לא מודע לכך אבל זה מרגיש ככה. האהבה שלי ושל סהר זה כמו מלחמה, הוא הכדורים ואני הרובה, הוא רק נותן לי כדורים בכדי לירות בו וככה זה ייגמר.