"נגמר?" לחשתי לו באוזן.
עכשיו הבנתי כמה היינו קרובים זה אל זה. ואפילו לא הכרתי אותו.
יכולתי להרגיש את נשימותיו החמות הגורמות לעורי להצטמרר ממנו.
"עדיין לא".
לחש בחזרה והחזיר אותי למציאות.
למרות המצב שבו הייתי נתונה ,
יכולתי להרגיש איזו שהיא הקלה ואף נחמה.
אני לא לבד. בפעם הראשונה.
סמכתי עליו,ידעתי שהוא לא סתם נמצא כאן ונותן את חייו בשבילי.
הוא היה יכול לברוח.
לעזוב אותי.
אבל במקום זה, אנחנו בתוך סמטה, כשכול גופו עליי ודפיקות ליבו נשמעות בחלל האוויר.
"ששש.." פתאום לחש ושם את כף ידו על פי הרועד.
הסתכלתי על עיניו הירוקות.
מה הוא עושה כאן?
מי הוא בכלל?
למה הוא עושה את זה למעני?
שמעתי נעליים כבדות שנדרכות על הקרקע.
ופתאום קול גברי נשמע.
"מצאתם אותה?" אמר אחד והבנתי שהם מחפשים אחריי.
"קודם צריך למצוא את הילד שהציל אותה והעז לגעת בך, בוס. " ענה האחר.
"לא אכפת לי ממנו." ענה הבוס.
"אני רוצה אותה." אמר והדגיש את המילה אותה.
פתאום הנחמה וההקלה שהיו בהתחלה נעלמו כלא היו.
הבנתי שהגוף שנמצא עליי עכשיו, בשנייה יכול להעלם ומיד אחזתי בגבר שעומד מולי חזק יותר.
הוא הבחין בזה.
בפחד.
ברעידות.
הוא פשוט הנהן ואמר בלי שאף אחד ישמע.
"אני פה."
עצמתי את עיניי וניסיתי לנשום כמה שיותר.
חמצן.
אני צריכה חמצן.
שלי תרגיעי.
זה לא שהם באו לרצוח אותך או משהו.
'ואם כן?' התת מודע שלי פתאום אמר .
'ואם כן.. אני לא אחסר לאף אחד' עניתי לו כאילו אני מדברת אל אדם רגיל.
הקולות של הנעליים הלכו ואיתם גם האנשים.
פתחתי את עיניי וראיתי את אותן עיניים צופות בי, בוחנות אותי.
"איך את בריצה?" שאל והגביר קצת את קולו.
לא יכולתי להוציא מילה אחת.
אני עדיין מרגישה את אותם ארבעה גברים, שמונה העיניים צופות בי.
והנה עוד שתיים, מחכות לתשובה.
הנהנתי.
כנראה כשאחזור הביתה,אם בכלל אחזור,אצטרך להפסיק להנהנן.
"אנחנו רצים הכי מהר שאנחנו יכולים".
הוא אמר.
"מוכנה?"
והמילה היחידה שעכשיו יכולתי להוציא מהפה היא "כן."
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
