המורה לאנגלית.

פרק 18.

צלצול הפעמון של הבית גרם למייקל לקפץ משמחה על כך שהפיצה הגיעה בדיוק בזמן.

וואו.

הבן אדם הזה דו פרצופי.
חיצונית הוא נראה אדם פרוע,מסוכן, ולהתרחק ממנו כמה שיותר.
אבל כשמתקרבים אליו, מבינים שהוא אדם כמעט כמו כולם. הבחור אוהב פיצה!

יש יותר מזה?!?

"את באה?". שאל ובהיתי בחיוך שמרוח על פניו.
"אמרתי לך כבר". חזרתי על דבריי. "אני לא רעבה".שיקרתי.
"בעיה שלך". אמר ושלף פיצה עסיסית מהמגש כשפניו אוכלות מולי.

"וואו!".צעק וסגר את עיניו,מנסה להפנים שהפיצה אכן אמיתית.
אני עוברת לי בסלון, מנסה להבין למה יש לו כל כך הרבה ספרים.
רגע לפני שאני בוחרת אחד שתפס לי את העין, אני מרגישה את עצמי מונפת באוויר.

"מה אתה עושה!?". צרחתי עליו כשרגליי מנסות לרדת למטה בחזרה.
הוא הושיב אותי על הכיסא, ניסיתי לקום אבל הוא יותר חזק ממני.
הוא לקח פיצה, פתח את פי והכניס לי אותה.

"עכשיו". אמר. "את אוכלת".
ושוב מביטנו הצטלבו. העיניים הירוקות שזכרתי "בחלום" באו שוב.

הוא יפה. הוא יפה כל כך.

למה הוא עושה את זה לעצמו?

הבנתי שאני לא יכולה להלחם נגדו,אז אכלתי.
לא הרגשתי עד כמה הייתי רעבה עד שהבנתי שמייקל מסתכל עליי בהלם אבל גם חיוך עדיין נמצא שם.

חיסלתי לבד איזה 3 חתיכות.

"אם אני עולה במשקל, אני הורגת אותך".אמרתי כשאני עוד נוגעת בבטן הנפוכה שלי.
"את צריכה לעלות קצת במשקל . זה יותר יפה לך". אמר.
"אתה לא צריך לדאוג לי. אני לא חברה שלך".אמרתי ולא שמתי לב למה שאמרתי.

הוא לא ענה.והנה שוב פגעתי בו.

"איפה אני ישנה?". אמרתי תוך כדי פיהוק.
לא שמתי לב עד כמה השעה מאוחרת, כבר חצות.
"יש מלא חדרים למעלה" . אמר. "את יכולה לישון באחד מהם".
"טוב..תודה". אמרתי חזרה.
"אין לי בגדים". המשכתי.

"בואי".אמר ועליתי איתו יחד.
סוף סוף אני רואה את הקומה השנייה.
היא פחות יפה מהשנייה, כולה לבנה בלי קישוטים ולא אפילו תמונה אחת.
הוא נכנס לחדרו ואני אחריו.
"קחי".זרק אליי חולצה שכנראה שלו.
"אני חושבת שהיא תהייה קצרה עליי". אמרתי כשישר זיהיתי שהיא שלו,ואנחנו בכלל לא באותה המידה.

הוא לקח את החולצה מידיי והניח אותה על גופי כדי לבדוק את הטענה שלי.
"אני לא חושב. לילה טוב".אמר בלי אף רגש וזה הגיע לי על כך שפגעתי בו.

יצאתי משם ובחרתי לי את אחד החדרים.

כל הכבוד שלי.