המורה לאנגלית.

פרק 26.

השער האלקטרוני, שלא זכרתי שהיה שם, נפתח בפנינו כשמייקל עומד שם עם חולצה שחורה צמודה שגרמה לו להיות עוד יותר חתיך וגברי.
לא שמתי לב שבחנתי אותו מלמעלה למטה עד שליסה משכה אותי וראיתי את הציחקוקים של מייקל.

ליסה, ובצדק, התפלאה ממה שראתה,
כמו שקרה גם לי.
אף אחד לא יכול לחשוב שמייקל, המורה לאנגלית, שנכנס לחיים של כולנו רק השבוע מחזיק בכזה בית.

הבית נשאר אותו דבר, הייתי פה רק אתמול, והבחורצ'יק עדיין הספיק כבר לעשות דלת אלקטרונית.

"יש פיצה". אמר מייקל והסתכל עליי.

אני לא הולכת להשמין שוב.

"לא תודה. אכלתי כבר". אמרתי והסתכלתי על עיניו הירוקות שרצו לצאת משם כדי להכריח אותי לאכול.

עכשיו הוא לא יכול להרים אותי.

יש לי שומרת ראש.

"את בטוחה, שלי?". שאל וידעתי שאני הולכת לחטוף על זה.
"כן, ליסה בא לך?". פניתי אליה כי כבר נמאס לי להרגיש חסרת כוח מול עיניו.

ידעתי שליסה תסכים וצדקתי.

למרות שאכלנו רק לפני 30 דק', 'היא עדיין רעבה'.
"אנחנו נשב במרפסת".אמר מייקל והסתכל על ליסה. "את מוזמנת גם". אמר.
בפעם הראשונה לא שמעתי את שמי על לשונו.
"אנ..י אצטרף כשיתחשק לי". אמרתי. "בהצלחה לכם".

האמת, רציתי להיות שם כדי לראות את ליסה. ידעתי שיש מצב שהיא תבחן אותו בלי הפסקה, וכנראה שזה מזיז לי קצת.
אבל מצד שני, התגעגעתי לכלבים שלו. במיוחד למיקה ההריונית.
הם פנו אל עבר המרפסת, וכשראיתי שאף אחד לא שומע אותי פניתי למדרגות וקראתי בשמם של שני הכלבים שאף פעם לא חשבתי שאעשה.

"מיקה. רוי".  לחשתי בתקווה שישמעו אותי.

אבל אף אחד לא בא. אפילו נביחה לא שמעתי.

"הם לא פה". שמעתי קול גברי שגרם לי לקפוץ מהמדרגה השישית, כך שנפלתי עליו.
אבל למזלי, הגבר הזה תפס אותי רגע לפני שנפלתי. כך שהחזיק אותי בין שני ידיו.
עיניי היו לכודות על עיניו, אך עיניו היו נמצאות במקום אחר. על פי.

זה גרם לי לצמרמורת , ויכולתי להבטיח שגם הוא הרגיש בזה. עיניו סוף סוף הסתכלו על עיניי, אך עכשיו הרגשתי את עצמי על הרצפה.
הוא פנה ללכת, לא הבנתי מה עשיתי שגרם לו להחליף צבע כמו זיקית, "איפה הם?".
עצרתי אותו.
"הם בבית של ידידה". אמר בלי שום רגש.

וואו.

סוף סוף הוא מצא את המילים. סוף סוף הוציא את זה החוצה.

"למה?". אמרתי  והוא הסתובב אליי ועכשיו הוא התקרב עוד צעד.
"למה אתה מספר לכולם?

למה אתה חייב לפתוח את הפה שלך?!". שאלתי אותו כשכולי רותחת מעצבים.

לא רציתי להתעסק עם העיניין של הידידה, ואם הוא השאיר את שני הכלבים, שבשבילו הם כמו הילדים שלו אצלה, כנראה שיש משהו.
"למה?". חזרתי שוב על שאלתי.
"אני עניתי לך, עכשיו תורך". הוכחתי את דבריי.
"כי הייתי צריך לדבר איתך. הייתי צריך לגרום לך לבוא לפה". אמר. והתרחק.
"על מה אתה עוד יכול לדבר איתי?". שאלתי.

"על האבא החמדמד שלך". ענה.

והרגשתי צביטה בלב.

מה קרה למייקל שאני מכירה?