"קדימה עוד קצת!!" צעק לי.
הייתי מאחוריו, מנסה להחזיר שוב את ידו שנפלה מידי.
תפסתי. עניתי לעצמי.
הוא המשיך לרוץ, ואני בעקבותיו. "עוד קצת מאמץ ואנחנו בבית." מילותיו מהדהדות לי שוב במוחי.
עוד קצת שלי. אמרתי שוב.
ולפתע הוא נעצר, הוא בחן את מה שקורה מסביבנו, אני עומדת בשקט כדי לא להפריע למחשבותיו.
"הם שם!". שמעתי קול מאחוריי העצים.
הסתכלתי עליו. והבנתי שגם הוא נלחץ עכשיו יותר.
"מהר. עכשיו. יותר". אמר והדגיש כל מילה ומילה שבדבריו.
רצנו. הכי מהר שיכולנו.
יותר מהפעם הקודמת, רגליי לא יכלו עוד, הם היו אדומות מהריצות ויכולתי להבין אותם.
"עוד קצת." חזרתי על מילותיי שוב.
"יש פה בקתה". פתאום אמר והבנתי שעצרנו.
"בואי". הוא אחז בדיי חזק יותר, כדי לא לאבדה שוב.
הוא ניסה לפרוץ את המנעול אבל הבין שאי אפשר.
הוא לא נפתח ואם ינסה לפתוח הם יבנו שאנחנו כאן.
"שם". אמרתי לו. הוא ניסה להבין לאיפה האצבע שלי מצביעה אך הבין.
זה היה בור.
מיד זיהיתי אותו כשהבנתי שחלקי האדמה מופרדים זה מזה.
אבל לא ידעתי עד כמה הוא קטן.
"כנסי את ראשונה. ותנסי כמה שיותר להשאיר מקום" . אמר.
עשיתי כמו שהוא ביקש, הבנתי שאני צריכה להשאיר לו הרבה מקום, בגלל גודלו.
הוא נכנס אחריי, הבנתי שקשה לו לשכב שם כי באמת שלא היה מקום, אבל זאת תקוותנו היחידה.
הוא ניסה להכניס לשם כמה שיותר חול כדי שלא יזהו אותנו, אבל הוא לא הצליח.
הוא הסתכל עליי עם מבט כועס שעד עכשיו לא ראיתי.
"נשאר לנו רק להאמין". אמר. "את יכולה".
לא רציתי להגיד לו שאני כן מאמינה. מאמינה לדבריו.
אמונה זה מה שהחזיק אותי במשך כל השנים הללו.
אולי אבא שלי יפסיק לשתות. יחזור להיות אבא רגיל. שקם בבוקר, הולך לעבוד וחוזר הביתה כדי לתת נשיקה במצח לאשתו ולבתו היחידה.
למרות שלא היו שינויים, אני עדיין מאמינה. אני יודעת שיבוא יום, אולי אפילו אחרי מותי,אבא שלי ישתנה.
"תתקרבי אליי". לחש כדי שאף אחד לא ישמע.
אני לא יודעת למה אני ממשיכה לעשות את מה שהוא אומר. אולי בגלל שאני חייבת לו. הוא הציל אותי ועדיין מציל אותי.
הוא ניסה להוציא משהו מהכיס שלו אבל לא הצלחתי להבין מה זה. ופתאום נשמע צלצול.
היה לו טלפון והוא לא התקשר למשטרה עד עכשיו?!?!
"כן". ענה והתעלם ממבטי הכעוס.
"אני רוצה שתבואו עכשיו". המשיך לומר.
"אנחנו רחוקים מאוד מהבר, בתוך יער.. ניראה לי, תאתרו את הטלפון.
"בלי רחמים." אמר והבנתי את דבריו.
הוא רוצח?
אין מצב.
עם מי הוא דיבר?
למה הלכתי אחריו?
"אני לא הולך לעשות לך כלום. אני איתך." ניתק את הטלפון ושם את ידו על ליבו, כאות השבעה.
"איך קוראים לך?" אמרתי לו את הדבר שרציתי לדעת עוד מזמן. ולמזלי הוא לא התנגד והבין שהוא חייב לי.
"מייקל." ענה.
"מייקל מרקוס."
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
