"אז כמו שהמנהל אמר, אני מייקל, המורה החדש לאנגלית.
אני כבר עכשיו אומר". והנה ראיתי את מבטו הכועס חוזר. "מי שלא רוצה ללמוד פה יכול מבחינתי לצאת.
אני עושה נכוחות בתחילת השיעור ואם מישהו באמצע רוצה לצאת- יכול."
"עכשיו?" שאלתי ונעמדתי. פתאום כל עיניי הכיתה מופנות אליי, שלא נדבר על ליסה שבטוח הייתה אומרת שאת מפספסת את הזדמנות חייך.
מייקל הסתכל עליי. אותם עיניים ירוקות שראיתי בבר, בבור ולעזאזל גם איפה שלא הייתי.
כולם היו בשוק, בטח חשב שאני תלמידה שלא מבריזה.
"עוד לא". ענה לאחר כמה שניות שהרגישו כמו נצח.
הסתכלתי עליו ונתתי לו את המבט הכי מאיים שלי. אם אני לא יוצאת עכשיו אני עלולה לרצוח אותו.
הבנתי את המשחק שהוא רוצה. הוא רוצה להשאיר אותי כאן, ואחרי שראה שזאת אני הוא רוצה לדבר על אתמול.
אתמול זה אתמול. היום זה משהו אחר.
את התשובות אני אשיג ממנו, כי אין משהו שאני לא משיגה.
חזרתי לכיסא שלי כשהעיניים שלי עדיין מסתכלות עליו.
"אוקיי" פתאום אמר מייקל. "מישהו רוצה להצטרף איתה?" שאל את כל הכיתה ואף אחד לא ענה.
"יופי". ענה מייקל. "אני רואה שכולם פה רציניים".
יפה מצידו שהוא מכליל גם אותי החוצפן הזה.
הוצאתי את הפלפון מהתיק כדי לראות מה השעה ולפני שאני פותחת אותו אני רואה גבר עומד מולי. והטלפון שלי בידיו.
"את מוכנה לענות על השאלה ששאלתי, גברתי?" שאל באנגלית וכול החיצים עליי.
"אני לא יודעת על מה דיברת". עניתי בחזרה.
פניי הסמיקו מבושה והשפלתי את מבטי. למזלי הוא הבחין בזה, אני רוצה שהוא ירגיש את האשמה, את הכאב שאני הרגשתי.
"את יכולה לצאת". ענה.
"הטלפון". אמרתי. לא שמתי לב לחוצפה שלי עד שראיתי את פניו מסתובבות אליי.
"את זה את רוצה?" שאל וחיוך זדוני מרוח על פיניו.
ואני בלי בושה עניתי "כן".
"זה". התחיל לומר. "נשאר אצלי. אתן לך אותו כשאקבע פגישה עם ההורים שלך". הייתי בהלם.
הוא רוצה לשחק משחק מלוכלך.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romansaהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
