"תגידי לי את נורמלית!? למה את מתנהגת אליו ככה מגעיל?
מה הוא עשה לך?!" שאלה פתאום ליסה בדרכנו לכיתת ספרות. עד עכשיו לא הבחנתי בנוכחותה.
אחרי שיצאנו משם מפנטזות,לפחות אחת מאיתנו, רציתי כמה שיותר עכשיו להחטיף לו.
מי אתה בכלל?!
למה אתה נמצא דווקא בבית הספר שלי?
"אני נורמלית ליסה". עניתי לה. "את זאת שלא שפויה".
"מה?" שאלה בכעס ויכולתי לראות את פניה הפגועות.
"אני יודעת מה את מנסה לעשות". המשכתי. "את מעולה באנגלית! אחת המעולות בכיתה, ההורים שלך אמריקאים לעזאזל"! אמרתי ולא הבנתי כמה כעס יצא.
"את הקשבת לשיחה?" שאלה ליסה.
לא ידעתי מה לומר לה.
היי תקשיבי הבחור הזה, שהוא מורה שלנו עכשיו, הוא בעצם רוצח.
או שלא הצטרף התת מודע שלי.
"כן". עניתי לה ולא שיקרתי.
היא הסתכלה עליי כאילו היא לא מכירה אותי, ובצדק, אני כבר לא מכירה את עצמי. שלי הטובה אף פעם לא הייתה עושה את זה.
אני שונאת אותו, שונאת אותו כל כך.
"א..ני מצטערת". המשכתי לומר. "לא רציתי להפריע לכם".
"אז עמדת מאחורי הדלת והקשבת?!?
איפה החברה הטובה שלי?!?!?" ענתה ויכולתי להיות בטוחה שדמעות הולכות לבוא.
היא המשיכה להתקדם לעבר הכיתה, השאירה אותי ככה, לבד, אשמה ובלי שום דבר.
כשנכנסתי לכיתה ראיתי אותה יושבת ליד מישהי אחרת, הבנתי שעכשיו העניין יותר מסובך.
אנחנו תמיד רבות, כמו כל אדם אנושי בעולם הזה, אבל אף פעם לא מחליפות את המקומות שלנו.
השיעור עבר מבלי שהקשבתי בכלל. לא הבנתי מה המורה רוצה, מה היא מלמדת ומחשבותיי רצצו בין ליסה לבין מייקל.
למה הוא לא דיבר איתי עד עכשיו על אתמול?
"נגמר השיעור שלי". אמרה אחת הבנות ומיד "התעוררתי".
עכשיו, מה יש עכשיו?
פניתי אל עבר הכיתה כדי לבדוק את המערכת, ספורט. יש עכשיו ספורט שעה אחת ואז אומנות.
ולפתע, עיניי מציצות אל עבר דף שנראה כמו ההצלה היחידה שלי.
מספרי הטלפון של כל המורים והמורות. חפשי את..התת מודע שלי התעורר שוב.
מייקל.
מצאתי עוד לפני שהוא הספיק להשלים את המשפט. רשמתי לי אותו בטלפון כדי שלא אשכח.
אני הולכת לברר מה העניין עם הבחור הזה.
ספורט.
המקצוע השנוא עליי עלי אדמות! למה צריך אותו בכלל בבית הספר? כאילו אין מספיק מקצועות.
"קדימה! לרוץ!!". צעק המורה לספורט, דימה, עם מבטא רוסי. "אני רוצה לראות אדום בפנים!" המשיך לצעוק.
אני שונאת גם אותך.
לא יכולתי שלא לחוש בזה.
ריצה.
זה כבר הדליק לי נורה אדומה בראש, והחזיר אותי לריצה של אתמול. לריצה שלנו. רצנו כמו חיה.
הרגשתי את עורי מצטמרר. אני רצה, ורוצה להבין למה יש לי צמרמורת.
הוא היה שם.
הרגשתי כאילו גופי ממוגנת אליו, יודע מתי הוא פה ומתי לא.
הוא עמד ליד דלת האולם, עיניים ירוקות צופות בי ושוב בוחנות אותי מלמעלה עד ללמטה.
תתרכזי שלי. זה מה שהוא רוצה לעשות.
"ליסה". קרא פתאום. כשהיא ראתה אותו פניה הוארו כאילו היא ילדה קטנה שביקשה את מבוקשה וקיבלה אותו.
הוא מסמן לה לבוא, וליסה עפה אליו.
הם דיברו. דיברו הרבה. כשהבחנתי בחיוכים שלהם הבנתי שיש בשורה משמחת שגורמת לליסה לקפוץ מצד לצד עם חיוך מרוח גדול.
הוא הסכים לעשות לה שיעורים פרטיים. הסקתי לבד.
"נתראה מחר בבית שלי. אני אשלח לך את הכתובת". יכולתי לקרוא את שפתיו בזמן שעצרתי את הריצה שלי, מנסה להתנשם שוב.
אני חייבת לדבר איתו.
כמה שיותר מהר. ולנסות לברר מה העניין הדפוק איתו.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
