הרבה זמן לא צחקתי ככה. מסתבר שללוק יש הומור מאוד מפותח.
"אתה לא אמיתי!". צעקתי עליו כששמעתי שהוא מתח את המורה שלו בבית ספר הקודם.
"זה הגיע לה". אמר ונגס בכריך שלו.
"היא כל הזמן צחקה על איך שנראתי והייתה מעירה לי מול כל הכיתה על כמה שאני סתום".
"אתה יודע מה קורה איתה היום?". שאלתי אותו והרגשתי כאב על מה שהיה צריך לעבור.
"היא מתה". אמר ועצר אותי מלנגוס בכריך. "א..תה יודע ממה?". שאלתי אותו כולי מותקפת בפחד.
"הייתה זקנה, ממה היא עוד יכולה למות?". אמר והמשכתי לנגוס בכריך, למרות שאני חוששת שזה לא נכון.
"ספרי על פאדיחה אחת שלך". אמר וחייך את החיוך היפה שלו שוב.
"כשהייתי בכיתה ג', יום אחד רציתי לעשות שינוי באצבעות שלי". התחלתי לומר והצטערתי על זה שאני צריכה לזכור את זה. "אז החלטתי לשים לק אדום בוהק לבית הספר. שום תלמיד לא העיר על זה בכיתה או בכללי. לא ידעתי שזה אסור, עד שהמורה שלי ביקשה ממני לבוא אליה ולעמוד מול כל הכיתה. אני לא אשכח את הרגע שהיא פשוט החזיקה את היידים שלי והראתה לכל הכיתה את 'מה שאסור לעשות בבית הספר'.
הייתי כל כך מבוישת שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
מאז, אני שונאת ומפחדת לשים לק". אמרתי ויכולתי לראות את הצער שהיה בפנו.
"אם הייתי במקומך". אמר. "הייתי מוציא עליה גם משהו". המשיך בדבריו.
"אז חבל שלא היית אני". אמרתי והמשכתי לאכול בשקט.
"למה הסכמת לצאת איתי?". שאל אותי ולא ידעתי מה לענות.
"כי אתה בחור טוב". עניתי בכנות למרות כל הדברים שאני יודעת עליו. אין לי את הרשות לשפוט אותו.
"זהו?". שאל עם חיוך זדוני. "טוב..וחמוד". אמרתי וראיתי שהוא מחכה לעוד כמה מילים. "ומצחיק".
"זה..ו?". שאל וחייך שוב. "זהו, חפרן". אמרתי וחייכתי גם.
"למה רצית לצאת איתי?". עכשיו את אותה השאלה. "זה לא ברור?". אמר ולא הבנתי למה התכוון.
"זה לא ברור". אמרתי. "תאיר את עיניי, אדון חפרן". אמרתי וצחקתי יחד איתו.
"את בן אדם טוב, שלי". אמר. "ראיתי בעיניים שלך תקווה, משפחה, חום ואושר.
כל מה שחסר לי בעצם". אמר ורציתי לבכות.
אני?
הבן אדם שחושב שלא יקים משפחה, שאין לו תקווה ושכבר איבד את האמונה שהחזיקה אותו במשך השנים?
"למה את בוכה?". שאל ומחה את דמעותיי בכף ידו. "אני לא חושבת שאתה צודק". אמרתי בכנות. "אני ההפך הגמור".
הוא הרים את ראשי אליו וקירב את מצחו למצחי כשידיו עדיין מחזיקות את לחיי.
"אני עדיין מאמין ורואה בך את כל מה שאמרתי". אמר וסגרתי את עיניי.
"אני יכול?". שאל והתשובה שלי, שהפתיעה גם אותי הייתה,
כן.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
