המורה לאנגלית.

פרק 27.

"האבא החמדמד שלך" מילותיו מהדהדות שוב ושוב.

גם כשכעסתי על אבא שלי לא אמרתי עליו מילים כאלו. 

מה יש לו?

אני רק שאלתי על הכלבים שלו.

הוא הלך, כמובן. משאיר אותי עם המילים באוויר כך שלא הרגשתי לבד.
הרגשתי כלואה, כאילו תפסו אותי ואף אחד לא יכול לשחרר אותי מזה.

למה הלכת לבר, שלי?

למה הכרת אותו?

אני שונאת את עצמי כל כך. הכל קרה בגללי.
אם לא הייתי הולכת לבר, כל זה לא היה קורה.
אני לא יכולה לרחם על עצמי. ריחמתי מספיק. נפגעתי מספיק.
מחיתי את הדמעות שירדו על לחיי ופניתי למרפסת. אם את רוצה לנצח את האויב שלך תסתכלי ישר על העיניים שלו.

שמעתי צחקוקים מעורבבים עם קול נשי וקול גברי. לא יכולתי שלא להתייחס לעובדה שמייקל יותר מחבב את ליסה ממני.
כי אני סתם עוד אחת מעצבנת שנתחפת.
"היי". אמרה ליסה. "בואי שבי".
למזלי היא לא שאלה על העיניים האדומות שלי ונתנה לי את הרשות לשבת ולא לדבר.
"נמשיך?". אמר מייקל ופנה אל ליסה.

הסתכלתי עליו לאורך כל השיעור. לא הורדתי ממנו את העיניים. רציתי שהוא ירגיש את מה שעשה. את מה שגרם ללב שלי.

נצח. זה מה שהרגישו לי הדקות.
לאורך כל השיעור הסתכלתי על מייקל או על הבית של מייקל.
איכשהו תמיד חייב להיות קשור אליו.
גם אם ינסה לדבר איתי לא אענה לו.

"ליסה". אמרתי. "השעה כבר שש, מתי נגמר השיעור?". אמרתי לה כשמייקל לא היה שם.
"בשש וחצי". ענתה. "את רוצה לחזור?". אמרה.
היא ראתה את המצוקה שהתחוללה בתוכי וידעה שאני לא יכולה לסבול את זה. אבל מצד שני, לא יכולתי לגרום לה לוותר על עוד 30 דק' עם מייקל.
"זה בסדר". עניתי. "אחכה לך".
ראיתי חיוך גדול מרוח על פניה.

"אוקיי נמשיך." אמר מייקל והפתיע אותנו עם שלוש כוסות של לימונדה.
לא ציפיתי שהוא יביא לי, או שהוא ינסה עכשיו להתנהג נחמד. אבל איתו, אי אפשר לדעת.
"שלי, זה בשבילך". ענה לאט כשראה שלא לקחתי את הכוס.

להסתכל על האויב שלך בעיניים. לקחתי את כוס הלימונדה ושתיתי כשעיניי עדיין מסתכלות על עיניו. לאחר כמה שניות, " תודה המורה". אמרתי עם חיוך מזויף למרות שהלימונדה הייתה מצוינת.
"בכיף". ענה וחייך אליי את אותו חיוך שראיתי כבר כמה פעמים.

אני כבר הפסקתי לפתח ציפיות עם הבן אדם הזה.