המורה לאנגלית.

פרק 94.

שלי.

"אתה לא מצליח לישון?". שאלתי את מייקל כי זה מוזר שהוא התקשר בשעה כזו.

האמת, אני בעצמי לא יודעת איך אני מצליחה לישון כשמחר הגלגל הולך להסתובב.
אבל הבנתי, שמחשבות יתר לא יועילו לי, לכן בחרתי באופציה השנייה, לנוח.

לישון ולהפסיק לחשוב.

"כן". ענה ופיהקתי בתוך הטלפון.
"קח, פיהוקים מדבקים". אמרתי ושמעתי את צחוקו מעבר הקו.

"התגעגעתי אלייך". אמר וצמרמורת עברה בגופי. "ראית אותי היום". אמרתי בלחש.

"ראיתי, אבל לא נישקתי". אמר וחייכתי למשע דבריו. הבחור הזה עוד ימוטט אותי.

"אני פה. תמיד". הזכרתי לו ולעצמי.
שתמיד אדאג לו כפי שהוא עושה ועשה למעני ולמען אימא שלי.

"תשירי לי?". שאל כשאני מעבירה לעצמי בראש מחשבות על איך שאני מזייפת ואני רק אגרום לו להיות ער כל הלילה בגלל קול העורב שיש לי.
למרות שכן שרתי לו בעבר, ביום שהוא התקשר אליי שיכור.
אבל אני בטוחה שהוא לא שם לב לאיך ששרתי, הרי הוא היה שיכור.

"אתה בטוח שאתה רוצה את זה?". שאלתי כי הוא באמת יקבל טראומה.

"בטוח, קטנה". ענה והתחלתי לשיר לו את השיר "say you wont let go" של ג'יימס ארתור.

השיר הזה כל פעם מחדש גורם לי לחייך ולהבין איזה מזל שיש את האנשים האלו בחיינו.
כל העליות, הירידות, הכל, יהיה שווה את זה בעתיד.

וזה מה שאני מרגישה עם מייקל.
הוא תמיד הצהיר את אהבתו אליי כשהבין שבאמת יש שם אהבה.

הוא עבר הרבה דברים בחיים.
איבד את ההורים שלו למרות שלא בילה איתם חצי או אפילו רבע מחייו.

ובכל זאת, הם הלכו, ולא מבחירה.

מישהו בחר.

אני הבטחתי לו, שלא אלך ממנו.
אני אהיה איתו באש ובמים, כי זה מה שהוא מקריב למעני ולמען אימא שלי.
הוא לוקח עלינו אחריות בגלל רגשי האשמה שלא היו צריכים להיות שם.

לפעמים אני גם מרגישה בעננים ולפעמים אני מרגישה מתחת לאדמה שאני לא רוצה לצאת ממנה.
עברנו בחצי שנה הזאת מה שלא עברתי עם אף אחד אחר.
ואני מודה כל יום ויום, שמייקל הוא אהבתי הראשונה.
שהוא הראשון ששבה את ליבי.

"אני אוהבת אותך". לחשתי כשאני שומעת נשימות איטיות ומבינה שמייקל נרדם.

כנראה אני לא עד כדי כך גרועה בלשיר.
הוא לפחות, מקבל את זה.

מחר יום חדש. התחלה חדשה. חיים חדשים.