המורה לאנגלית.

פרק 74.

"כמה התגעגעת אליי?". החזיר לי מייקל באותו צד על המטבע כשהוא משכיב אותי על המיטה והוא מעליי.

"אף אחד לא יכול להבין את זה". עניתי בכנות. "הייתי צריכה אותך כל יום, כל דקה,
כל שנייה". עניתי לשאלתו וזה גרם למייקל לנשק אותי ביותר תשוקה. ביותר אהבה.

"את אוהבת אותו?". שאל מייקל והבנתי שהוא מדבר על לוק. העברתי את אצבעותיי על גבו כשכל מגע שלי מוכיח לי שהוא אמיתי ושהוא שלי. עליתי למעלה לצווארו כשאני מעבירה את האגדול שלי.
שנינו התייאשנו מהמצב הזה.
אי אפשר להילחם באהבה.
גם לא החיים.

"אם הייתי אוהבת אותו לא היית כאן עכשיו". אמרתי בכנות.
כנראה שאצטרך להשלים עם העובדה שמייקל הוא פשוט האחד, גם אם זה אומר שאני בת 17 עוד מעט.

"אני אוהבת אותך". אומרת שוב כדי שידע שאין עוד גבר שאני חושבת עליו.
"אני אוהב אותך גם". אמר והמשיך לנשק את פי בתשוקה.

"שלי". שמעתי את קולה של אימא כשהיא קרובה לחדר שלי. העפתי מעליי מהר את מייקל ונעמדתי.
"שים חולצה!". הוריתי על מייקל והוא שם את מה שמצא.
"נעים להכיר". אמרה אימא כשהיא פתחה את הדלת ונשמתי לרווחה.
"זה הידיד שסיפרתי לך עליו". אמרתי לאימא כדי שהיא לא תחשוב ותסיק מסקנות.

"לא עדיף חולצה שחורה או לבנה?". שאלה אימא ולא הבנתי למה היא מתכוונת.
הסתכלתי על מייקל ולא יכולתי להחזיק את הצחוק שלי.
הוא יושב על המיטה הורודה שלי עם החולצה של מיקי בצבע ורוד שלי.

הייתי קוראת לזה חלום ורוד.

"אולי עדיף חולצה שחורה". צחקתי ואימא צחקה יחד איתי. מסכן.

"מה? לא צבע יפה??". שאל מייקל בגיחוך.

אני ואימא העברנו מבטים בינינו וענינו יחד כאילו תכננו את זה. "לא". וצחקנו כולם.

"בכל מקרה". אמרה אימא וחייכה אל מייקל, זה אומר שהוא הצליח להיכנס ללב שלה ואני מיד נרגעתי. "עוד 20 דק' נכנסת שבת אז צריך להתארגן.
שלי בטח עדכנה אותך שאתה עושה איתנו שבת.
אם צריך לעזור בעוד משהו אל תתבייש".
אמרה אימא ואין יום שעובר שאני לא מעריכה את הלביאה הזו יותר ויותר.
"תודה אימא". אמרתי וחיבקתי אותה.
"בכיף במבי". ענתה ורגע לפני שהיא יצאה גם מייקל הודה לה.

"יפה לך ורוד". אמרתי כשהדלת נסגרה ואני בטוחה שאימא שמעה את זה.
"בואי לפה". אמר ופתח את ידיו כדי שאוכל להיכנס למקום הבטוח שלי.

"למה היא קוראת לך במבי?". שאל מייקל בסקרנות.
"כשהייתי קטנה, אני ואימא אהבנו את החיה הזו מהסרטים. היא טענה שכמו שלבמבי יש הרבה נקודות על הגוף שלה לי יש הרבה נקודות של דברים טובים. ומאז היא קוראת לי ככה". עניתי והחיוך של מייקל עלה על פניו.

"זה הכינוי הכי חמוד ששמעתי". אמר וחיבק את אחיזתו בי.
"אז איזה דברים עושים בשבת?". שאל מייקל והבנתי שאת רוב חייו הוא מעביר עם הכלבים שלו לבד בבית.
הוא לא יודע מה זה הרגשה של בית מגיל שש. מאז האסון שקרה לו.

"אני לא הולכת לבית הכנסת". אמרתי.
"אבל אני כן אומרת כמה פסוקים של תהילים כדי שהשבת תהיה מיוחדת בשבילי משאר הימים.
אני ואימא אוהבת לטייל בצהריים אז אתה מוזמן". המשכתי והבנתי שזה הולך להיות קשה לו.
"אתה יכול גם להישאר בחדר ולעשות מה שבה לך, אני לא כופה עלייך". אמרתי אך עיניו של מייקל עדיין היו על שלי.
"אני אשמח לעשות שינוי". אמר ונישק אותי נשיקה קטנה.

"תודה על ההזדמנות". אמר וחפן את ראשו בתוך צווארי.
"אין על מה, במבה".