"את ילדה רעה.
לא מגיע לך כלום בחיים.
את יודעת למה?
כי את רעה". הדגיש צחי, אבא שלי, כל מילה ומילה כשהוא עומד מולי בפעם הראשונה ומסתכל על עיניי.
"ולך כן מגיע?". החזרתי לו באותו טון והחזקתי את דמעותיי.
"לי כבר יש". ענה וחייך חיוך רשע.
"תראי את המצב שלי, אני יותר טוב ממך ומהבחורה שאת קוראת לה אימא". המשיך בדבריו ודמי רתח מזעם.
רציתי להרוג אותו.
לרצוח אותו לאט לאט עד שיסבול כמו שאנחנו סבלנו ממנו.
הוא סיבב את פניו אל החלון שבמטבח, מנסה להראות לעצמו כמה "סבל" הוא סבל ושהוא כבר התייאש מאיתנו.
"זאת ההזדמנות שלך, קטנה". שמעתי את קולו של מייקל בראשי.
לקחתי את הסכין שהיה מונח על השיש לידי והתקרבתי אליו בצעדים זעירים ואז הכנסתי לו את הסכין לתוך גבו, מסובבת את הסכין חזק ומכניסה אותו כל פעם מחדש.
כשהוא לא משנה את התנוחה שהיה בה אני מרגישה שהוא נופל לבד ומת.
"מה אתה חושב עכשיו,אבא?
מי יותר רע?
אני או הגופה שלך?
"הרגתי אותו". אמרתי בלחש כשאני מתעוררת לאט לאט מהחלום המוזר שהיה לי.
הרגשתי שאני לבד, ובאמת הייתי לבד.
מייקל לא בחדר ושהחולצה שזכרתי שהייתה מונחת על הרצפה, כעת נמצאת עליי.
נעלתי כפכפים ופניתי לשירותים, קול הצחוק של מייקל ושל אימא גרמו ללבי להתמלא בשמחה כאשר אני סוגרת את הדלת של החדר.
הצחוק שלהם מעורבב יחד והוא גורם לבית להיראות יפה יותר.
נכנסתי לחדר השירותים כשהמראה מראה לי כמה מפחידה אני נראית.
פניי חיוורות וליבי קופץ בלי הפסקה בחלל האוויר.
ומה שהכי מפחיד, הוא שאני זוכרת שעשיתי זאת בלי חרטה.
הבנתי שעכשיו אנחנו חופשיות.
אני משוגעת?
אני בעצמי לא יודעת.
"על מה צוחקים?". שאלתי את אימא ומייקל יחד כדי לנסות להתאפס על עצמי.
"את תכעסי עליי". אמרה אימא ועכשיו יותר הסתקרנתי.
"נו!
את יודעת שאני אוכלת את עצמי מבפנים עכשיו".
"אימא שלך הראתה לי תמונות שלך כשהיית ילדה קטנה ורגזנית". אמר מייקל ואני מיד הנחתי את ידי על מצחי מרוב בושה.
הייתי באמת ילדה קטנה ושובבה.
ילדה שכל פעם מפתיעה מחדש אפילו את עצמה.
ילדה שיכולה לכעוס על כל העולם, גם על הדבר הכי קטן שיש.
תמונות מפדחות ביותר.
חלקם אני כועסת ומשלבת ידיים או שאני עם ליסה, עושות שטויות כל הזמן.
"אימא!!".צעקתי בקול כשהיא עדיין צוחקת.
"זה חבר שלך, מותר לו". ענתה והסתכלה על מייקל שגרם לה לצחוק יחד איתו, שוב.
טוב, בזה היא צודקת.
מעניין איך מייקל היה נראה כשהוא היה קטן.
בטח כל הילדות היו סביבו.
זה יהיה מעניין.
"עושים טיול היום?". שאלתי את אימא לאחר שהכנתי לעצמי נס והתיישבתי ליד מייקל בספה.
"אפשר". ענתה והמשיכה לקרוא בספר שלה.
"תצטרך?". שאלתי את מייקל.
"אם יראו אותנו יחד?". שאל את השאלה שאני לא שאלתי את עצמי.
"אז תישאר פה לבד?". שאלתי ונתקפתי פחד כי הוא יכול פתאום להחליט שבה לו לחזור.
"אני אשרוד, במבה". אמר ונישק את מצחי.
"כמו תמיד".
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Storie d'amoreהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
