המורה לאנגלית.

פרק 102.

שלי.

הרגשתי את ידיי קשורות ופי סגור.

לא הצלחתי לזוז ואיך שפקחתי את עיניי ראיתי את אימא במרחק כמה קילומטרי ממני,
 שוכבת על הריצפה חסרת אונים.

ניסיתי לזהות איפה אני נמצאת אך לא היה לי שמץ.
המקום ענק, בצורת עיגול וכולו צבוע בלבן בלי דבר תלוי עליו.

הייתה שם דלת מברזל ומצלמה מעליו משתקפת מעלינו.
ניסיתי ללא חשד להגיע לכיסים שלי כדי להאמין שהשארתי שם את הטלפון שלי לזעוק לעזרה.

"את מחפשת את זה?". שאל הקול שכבר לא שמעתי הרבה זמן. אבא שלי.

הסתכלתי עליו, בפעם הראשונה בלי פחד והוא רק חייך וירד למטה כדי שנהיה באותו גובה העיניים.

"שנייה". אמר והוריד ממני את הדבק שהיה דבוק על פי ואני עדיין לא הראתי שום כאב בעיניי.
רק מבוישת מעצם המחשבה שדמו זורם בדמי.

"את רוצה לדעת איפה אנחנו?". שאל ואני לא הורדתי ממנו את עיניי.

"למה את לא מדברת?
את יכולה, קדימה!". אמר ואני לא זזתי ממקומי.

"טוב, כנראה נצטרך לעשות את זה בדרך הקשה". אמר ומיד ניגש לאימא ומשך בשערה כאילו היא בובה ללא נשמה.

"תעזוב אותה". אמרתי בקול שקט והוא מיד שחרר אותה ובא אליי.

"את תדברי?". שאל ואני הנהנתי.
" יפה, אני רואה שהחינוך שלה היה לאורך השנים בסדר". אמר ולא ידעתי איפה אוכל לתת לו את המכה לאחר שאשתחרר.

"אני שואל ואת מהנהנת.
שקר אחד, מילה אחת לא במקום והיא מתה. ככה תקצרי לי את התהליך עם מי להתחיל". אמר והצביע לעבר אימא שלי כאילו היא חפץ לא רצוי.
הנהנתי ונראה על פניו שיש בו גאווה.

"ידעת שהיו מצלמות בבית?". שאל ואני הנהנתי.
" ידעת שאני עוקב אחריכם כבר הרבה זמן?". שאל ואני שוב, הנהנתי.

"רצית לעבוד כדי שלא אדע מה את עושה?". שאל ואני הנהנתי לשלילי.

"ידעת שאני הייתי אחראי למוות של מיה וקן?". שאל ואני הנהנתי לשלילי ועשיתי את עצמי מופתעת כמה שיכולתי.

ידעתי שאם אספר לו שכן, הוא ידע שאני יודעת על סן. שאני יודעת על הכל.

"את בטוחה?". שאל שוב ובלי כל פחד הנהנתי לשלילי.

"אז איך את מכירה את השמות האלה אם את לא יודעת שהרגתי אותם?". שאל וכיוון לעבר אימ שלי את האקדח.

רציתי לצעוק. רציתי להשתחרר.
רציתי להרוג אותו.

"אני מבטיחה לך שאני לא יודעת מי הם!". צרחתי והוא החזיק בפניי כמו בעבר.

"למה את משקרת?
הבטחות אני מקיים". אמר ורגע לפני שאני שומעת קול ירייה אני שומעת את קולו של מייקל.