המורה לאנגלית.

פרק 14.

מייקל- מציאות.

כאב לי.
כאב לי כל כך.

לא רציתי להשתמש בה. לא רציתי אפילו להכיר אותה.
היא הייתה יפה, לא זכרתי אותה בצורה כזאת.
כל חלק בגופה התאים לה. החולצה השחורה, הג'ינס השחור.

פאק.

אני רוצה להתרחק ממנה, באמת,אבל הלב שלי בוגד בי, אבל אני יכול להבין אותו.

מבחורה כזאת אי אפשר להתעלם.

כשניכנסתי לכיתה, ידעתי שהיא תהייה שם, בכיתה הזאת, בבית ספר הזה.
הייתי צריך לשחק אותה, רציתי שהיא תהיה בהלם כי אז הכל יעבוד כמו שצריך.

העיניים שלה, שבהו בי כאילו נפלתי לה מהירח.
עיניים חומות, שמתחננות שיחזרו למציאות.

אבל אין מציאות. צריך לחשוב על עתיד.

לא ידעתי כמה חוצפה יש לבחורה הזאת,אבל איכשהו אני מתחיל לחבב את זה.

כשליסה,חברתה הטובה באה אליי וביקשה שיעורים פרטיים, רציתי להתנגד.
אבל אז עלה במוחי רעיון גאוני.
הסכמתי. הסכמתי לזה כי אני צריך להכיר יותר את שלי, דרכה.

כשהיא באה אליי לשירותי מורים,ראיתי שוב, את אותן עיניים דומעות,מתחננות,מבקשות.
כששמתי אותה על האסלה רציתי לצעוק לה כמה שהיא יפה, גם בשירותים.

לעזאזל איתה!

סיפרתי לה,לבן אדם שהכרתי רק אתמול,
אך למרות זאת, אני מרגיש שאני מכיר אותה שנים.

אני לא יודע למה, ולא יודע איך נתתי ללב שלי את הרשות להוציא את מה שחבוי שם. וכשהיא אמרה שהיא לא מופתעת ממה שסיפרתי לה עליי כאב לי. לא רציתי שהיא תחשוב עליי כאדם כזה.
לא רציתי את החיים בעבר,רציתי להיות נורמלי כמו כולם.
אני בטוח שהיא ראתה את זה והבנתי שזה מה שהיא רצתה, ובצדק, הכאבתי לה יותר מידי.

כששנינו יושבים במכונית, שותקים,נמנעים מלהסתכל אפילו אחד על השני, רציתי לסובב לה את הפנים אליי,רציתי לראות את אותן עיניים יפות, בפעם הראשונה בלי דמעות.

אז איזה מזל שאני נוהג.

היא יצאה מהאוטו, והנה אני שוב, לבד.
רציתי לצעוק לה שתישאר, שתחבק אותי כמו באותו לילה, שהפנים שלנו, שוב,יגעו אחד בשני, אבל אי אפשר.

אסור לי לפתח אליה רגשות, למרות שכנראה כבר פיתחתי.
אני צריך עכשיו להתנהג ביותר אכזריות,אני צריך שהיא תשנא אותי יותר ושתתרחק ממני כמה שיותר.
הבחורה הזאת מחלישה אותי, מבט אחד, דמעה אחת ואני שוכח מכל העולם, מכל מה שרציתי לעשות.

להתרחק מייקל.

להתרחק כמה שיותר.