"אתה עושה איתי שבת".אמרתי כעובדה.
"אתה לא חוזר ככה הביתה במצבך".
ראיתי אותו בוחן את פניי, מנסה להבין אם אני עובדת עליו או לא, הרי נפרדנו. אם בכלל היינו ביחד.
"אני מרגיש יותר טוב". ענה והתכסה בשמיכה. "אני אחזור היום, אני לא אפריע לך".
"אתה לא מפריע לי". עניתי ומחיתי את הרעיון שיש מצב שאני ומייקל נישן באותו חדר.
" אתה לא חוזר היום, נקודה". אמרתי ויצאתי מהחדר, מניחה את הצלחות בכיור בעצבים.
מה הוא מנסה להשיג?
הוא מנסה להטריף אותי?
טוב, הוא הצליח.
"אני אקרא לכם לארוחה". אמרה אימא מהחדר שלה והתאפסתי על עצמי, לא מגיע לה העצבים שלי.
"את מנסה לעצבן אותי?". שאל מייקל כשנכנסתי לחדר.
"אני לא יכול להישאר פה". אמר והרים את ידו כשהוא מסובב אותה לחלל החדר.
ברור, האבא היקר שלי יכול להסיק שאנחנו משתפים פעולה.
"תקשיב לי טוב". אמרתי וכאן כבר נמאס לי. "אתה לא יוצא מהבית הזה גם אם הוא יצטרך להרוג אותי.
אתה יודע כבר כמה אני רצינית וכשאני אומרת משהו אני מקיימת.
אז אל תעלה לי על העצבים וכשארוחת שבת תהיה מוכנה תצא ותאכל.
במוצאי שבת תעשה מה שבה לך, מצידי תעוף מהמדינה הזאת". עניתי ולא חיכיתי לתשובתו ויצאתי מהחדר.
אני לא יכולה להשתלט על העצבים שלי ובאמת שאן לי כוח לחזור לנקודת ההתחלה של עוד פעם ריבים טיפשיים.
כשהוא מבקש ממני משהו אני עושה, מקשיבה ומכבדת. אבל כשאני מבקשת, אני כלום. אוויר.
התיישבתי על הספה כשהטלויזיה מסיחה את דעתי ממה שאמרתי הרגע.
פגעתי בו.
המילים שיצאו לי, לא יכולתי לשלוט עליהם.
אבל לא היית לי ברירה, הוא הביא את זה לעצמו.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
