שלי.
יצאתי מהחדר ופניתי לאחד החדרים כדי לשים את המכנסיים המחורבנים האלה.
אני רוצה לעוף מפה. אני רוצה ללכת הביתה, משהו שאף פעם לא רציתי יותר מאי פעם.
אני פשוט מטומטמת. עושה סיפור מכל אחד שמסתכל או נוגע בי.
הכל בגללי.
הכל.
"תפתחי!". שמעתי את צעקתו. "תלך מפה!!" . צעקתי חזרה. גם אני יכולה.
"אני לא הולך לשום מקום". הוריד את טונו. "זה הבית שלי. צאי מפה ונפתור את הדברים".
שמתי את המכנסיים וסגרתי את הדלת עוד יותר חזק עם הגוף שלי.
"בעיה שלך שהבאת אותי לפה". אמרתי בשקט.
"אני מבטיח לך, שלי!". אמר בקול מאיים. "אם לא תפתחי את הדלת עד שלוש אני שובר אותה.
"תפתחי כבר!!". צעק יותר חזק.
"תנסה אותי, מייקל". אמרתי גם בקול מאיים." גם אני יכולה להתנהג בצורה מפלצתית כמוך". לא שמעתי את תשובתו ומיד הרגשתי דחיפה חזקה.
הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת, מנסה להילחם בכאב שקרה לי הרגע.
"למה את קשה, אה?
למה!!". צעק אך כמעט ולא שמעתי את קולו. לא יכולתי להרגיש את הבטן.
המכה שקיבלתי הייתה חזקה מידיי. ניסיתי לעמוד על הרגליים אך לא הצלחתי.
"נפגעת?". שינה את הטון הצעקני לטון מודאג.
"אני בסדר". אמרתי והצלחתי לעמוד על רגליי. "תראי לי איפה נפגעת". הורה עליי אך מיד הזזתי את ידו הצידה.
"שלא תעז לגעת בי, מייקל". אמרתי והסתכלתי על עיניו. "אל תתקרב אליי, אל תנשק אותי, אל תחבק אותי, אל תתקשר אליי ופאקינג אל תדבר איתי!
"אני שונאת אותך". אמרתי ועזבתי את החדר. לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית המחורבן הזה.
לא אכפת לי שפגעתי בו יותר מידי, לא אכפת לי מה יקרה לו, אני איתו סיימתי.
סופית.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
רומנטיקההם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
