"איך את רואה אותנו?". שאל אותי לוק.
ובאמת שלא ידעתי מה לענות לו.
אני לא רגילה למחזרים.
תמיד טענתי שאני מכוערת ואף אחד לא יקח אותי.
"שלי?". שאל לוק והחזיר אותי למציאות.
"אנחנו מכירים בקושי שבוע, לוק". עניתי לו.
"אני יודע". אמר. "זה מהיר מידי?".
המשיך בשאלתו.
ידעתי למה הוא חותר, זה מחמיא לי מאוד בהתחשב בזה שזה אף פעם לא קרה לי, אבל אני לא מרגישה אליו כלום.
הוא הציל אותי, אבל אני לא אוהבת אותו, לפחות לא בצורה שהוא חושב שאני אוהבת אותו.
"אנחנו יכולים לנסות?". שאל, מנסה למצוא תקווה.
"אני לא יודעת לוק". עניתי בכנות.
מצד אחד, אני לא מרגישה אליו כלום,
ומצד שני יש את ליסה.
אני יודעת שהיא מתנהגת ככה עם כל אחד...אבל...
אני כבר לא יודעת.
לא יהיה לה אכפת... נכון?
"בסדר". שיניתי את דעתי.
יכולתי לחוש את השמחה שהייתה לו בפנים, כששתי הגומות שלו מתרחבות להם.
"תודה שלי". ענה. "אז נתראה". אמר. "הדייט עליי". המשיך.
דייט?
"אוקיי". המילה היחידה שיכולתי להוציא.
"ביי". שמעתי את קולו וניתקתי.
מה אני עושה?!
לא יכולתי לחזור לישון, למה שמים אותי בדילמות האלה?!
אני לא טובה בלבחור, אני גרועה בזה כל כך.
פתחתי שוב את הטלפון, בתקווה שהוא יסיח את דעתי ממה שקרה לפני עשר דקות, אבל אין שום דבר מעניין.
אימא עדיין אצל החברה, ומייקל..טוב, כנראה שאני לא הולכת לדבר איתו בקרוב.
כי למרות מה שקרה אתמול, עדיין לא שכחתי את מה שהוא עשה.
מה אם מייקל ישמע שאני יוצאת לדייט?
זה יעשה לו משהו?
הוא לא סובל אותך. התעורר התת מודע שלי.
את תלמידה, זוכרת?
אתמול הוא אמר שהוא התגעגע אליי.
עניתי חזרה.
הוא היה שיכור. עקץ אותי חזרה.
אני שונאת את זה שאני עונה לעצמי, אני מרגישה כאילו אני מדברת עם מישהו אחר.
השעה רק שלוש בצהריים.
לא היה לי מה לעשות.
אז יצאתי החוצה, נעלתי את הנעליים של ליסה ויצאתי, לנשום קצת אוויר טבעי ונקי.
מצאתי לעצמי, בדרך, מקום ירוק ויפה עם ספסל. ידעתי שאם אשב שם אולי אחשוב יותר בבהירות. וככה עשיתי.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
